מערכת היחסים בין אדם רשע וצבוע לבין ה' עומדת במוקד הדיון, תוך בחינת היכולת של אדם כזה להישען על האל ולצפות לעזרתו בעת צרה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא לקרוא את הפסוק כהמשך ישיר לפסוק הקודם, כך שהמילה אִם משמשת כחלק משאלת תמיהה כפולה.
לפי קו מחשבה זה, הפסוק תוהה האם הרשע יִתְעַנָּג, כלומר האם הוא יכול באמת להישען על ה' שיעניק לו טובה, והאם הוא מסוגל לבטוח בו ולקרוא אליו בכל עת של צורך. התשובה המובלעת היא שלילית. מכיוון שהרשע אינו קרוב אל ה', הוא לא יזכה לישועתו, קל וחומר כאשר לעיתים אף תפילתם של צדיקים אינה נענית (מצודת דוד). באשר למילה יִקְרָא, יש המבארים אותה לא רק כקריאה לעזרה מתוך מצוקה, אלא במשמעות של הכרזה ופרסום שמו של האל ברבים (מלבי"ם).
מנגד, גישה אחרת מציעה קריאה שונה לחלוטין של הפסוק, לא כשאלה אלא כתנאי הממחיש את חומרת הצביעות. לפי פירוש זה, השם שַׁדַּי מייצג את מידת הדין והייסורים. גם אם החנף יקבל את ייסוריו באהבה ויתענג עליהם, ואף יקרא אל ה' בכל עת, תפילתו לא תישמע בגלל צביעותו. מטרת הדברים היא להצדיק את איוב, שטוען כי הוא מודע היטב לכך שאין כל תוחלת בצביעות כלפי ה', ולכן הוכיח שלא היה פועל בדרך של חנופה (אלשיך).