איוב נושא הצהרה נוקבת על סבלו ועל יחסיו עם ה', שבה הוא מתמודד עם חוסר הצדק שהוא חווה לטענתו, אך בעת ובעונה אחת חושף את עומק אמונתו וביטחונו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים חַי־אֵל מהוות לשון שבועה. איוב נשבע בחיי ה', כלומר כשם שה' הוא חי וקיים, כך אמת הדבר שה' מנע ממנו צדק [מצודת ציון, רמב"ן, אבן עזרא]. מתוך עצם הבחירה להישבע בחיי ה' גם מתוך ייסוריו, ניתן ללמוד שאיוב עבד את ה' מאהבה, שכן אדם אינו נשבע בחיי המלך אלא אם כן הוא אוהב אותו [רש"י]. מנגד, יש הסבורים כי אין מדובר בשבועה כלל, משום שאדם זכאי המצדיק את עצמו מול ה' אינו זקוק לשבועות כדי להוכיח את יושרתו. לפי גישה זו, המילים נקראות כהצהרת ביטחון: "האל החי" שלקח את משפטי, הוא גם זה שבאחרית הימים יגמול לי טובה וישיב את מצבי לקדמותו [תקות אנוש].
בהמשך הפסוק איוב טוען כי ה' הֵסִיר מִשְׁפָּטִי, כלומר לקח ממנו את דינו הצודק והרע לו ללא עוול בכפיו [רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. יש המבארים שהסרת המשפט התבטאה בכך שה' לקח את גמול מעשיו הטובים ומסר את גורלו לשליטת מערכות השמיים והטבע [מצודת דוד]. לעומת זאת, גישה שונה לחלוטין מפרשת שהסרת המשפט אינה עוול אלא דווקא חסד מוקדם: ה' הוא חי ונצחי ולכן אינו ממהר להיפרע, ובהיותו אל חנון, הוא "הסיר" ועיכב את משפטו של איוב על חטאיו במהלך שנותיו הטובות. העוונות נאגרו והמתינו, ורק לבסוף באו עליו בבת אחת [אלשיך].
החלק השני של הפסוק, וְשַׁדַּי הֵמַר נַפְשִׁי, ממשיך את השבועה [מצודת דוד, מלבי"ם]. המילה הֵמַר נגזרת מלשון מרירות [מצודת ציון], כלומר ה' גרם מרירות וצער עמוק לנפשו [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על השימוש בשני שמות שונים של ה' בפסוק, המייצגים את האופן שבו איוב תופס את הנהגת הבורא. מצד אחד הוא נקרא אֵל, שם המבטא את תוקפו וכוחו המוחלט של ה' הפועל מעבר למשפט הרגיל, ומצד שני הוא נקרא שַׁדַּי, שם המייצג את ההשגחה וההנהגה הפעילה, שדווקא דרכה הומרה נפשו של איוב בחינם [מלבי"ם]. לפי הגישה הרואה בפסוק תיאור של עיכוב הדין, בעוד שהשם "אל" מייצג את החסד שעיכב את העונש, השם "שדי" מייצג את מידת הפורענות שהביאה לבסוף את ייסורי העוונות יחד והמרירה את חייו [אלשיך].