איוב יוצא בהצהרה נחרצת במסגרת ויכוחו עם רעיו, ומסרב לקבל את האשמותיהם כלפיו. הוא עומד בתוקף על חפותו ומצהיר כי לעולם לא יודה בדברים שלא עשה [תקות אנוש]. המילה אִם משמשת כאן כלשון של שבועה, בה איוב מקבל על עצמו עונש אם אי פעם יוציא מפיו דברי שקר ועוול [מצודת דוד], ויש המפרשים מילה זו פשוט כלשון שלילה [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש הרואים בפסוק שאלה רטורית, בה איוב מביע זעזוע מעצם המחשבה שיטיח דברים כלפי ה׳, ומסביר כי דבריו הקשים נאמרו רק מתוך כאב נפשו העמוק [אלשיך].
הפועל יֶהְגֶּה משמעותו ידבר [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והמילה רְמִיָּה פירושה שקר [ביאור שטיינזלץ]. איוב נשבע לשמור על כנות מוחלטת בשני כיוונים: מצד אחד, שְׂפָתַי עַוְלָה, הוא מתחייב שלא יתלונן ויצעק בחינם, ומצד שני, וּלְשׁוֹנִי אִם יֶהְגֶּה רְמִיָּה, הוא לא יצדיק עליו את הדין מן השפה ולחוץ רק כדי לרצות את שומעיו, בשעה שלבו חושב אחרת [מצודת דוד], ולא ייתן ללבו להרגיש תחושת אשמה וחרפה על לא עוול בכפו [אבן עזרא].
ישנה הבחנה מהותית בין חלקי הפסוק, המשקפת רמות שונות של דיבור. המילים שְׂפָתַי וכן תְּדַבֵּרְנָה מייצגות את הדיבור הפשוט והבסיסי, הקשור לכוח החיים הפיזי, ולכן שקר פשוט מכונה עַוְלָה. לעומת זאת, המילים וּלְשׁוֹנִי וכן יֶהְגֶּה מתייחסות לדיבור הפנימי, השכלי וההגיוני, הקשור לרוח האדם ולתבונתו. משום כך, שקר המבוסס על טיעונים מתוחכמים והטעיות שכליות זוכה לכינוי רְמִיָּה [מלבי"ם].