איוב, פרק כ״ז, פסוק ד׳

איוב עומד בתוקף על חפותו ומצהיר, בלשון שלילה או בשבועה באמצעות המילה אִם, כי לעולם לא יודה במעשים שלא עשה. מנגד, ניתן להבין את דבריו כשאלה רטורית המביעה זעזוע מהמחשבה שיטיח דברים כלפי ה', ומבהירה שדבריו הקשים נובעים רק מכאבו העמוק. איוב מתחייב לכנות מוחלטת בשני רבדים: מצד אחד הוא לא יתלונן בחינם כדי שלא תְּדַבֵּרְנָה שְׂפָתַי עַוְלָה, ומצד שני נמנע ממצב שבו וּלְשׁוֹנִי אִם יֶהְגֶּה, כלומר ידבר, רְמִיָּה ושקר, וכך לא יצדיק עליו את הדין מן השפה ולחוץ ולא יחוש אשמת שווא. חלוקה זו מבחינה בין דיבור פיזי פשוט שבו שקר רגיל מכונה עַוְלָה, לבין דיבור פנימי ושכלי שבו שקר מתוחכם והטעיה מכונים רְמִיָּה.