אובדן פתאומי ומוחלט של נכסי הרשע, בין אם בחייו ובין אם ברגע מותו, ממחיש את שבריריות הקניין החומרי. הפועל יֵאָסֵף מתפרש במשמעות של מוות [מצודת ציון] או איסוף לקבורה [רש"י, מלבי"ם], והמילה פָּקַח משמעותה פתיחת העיניים [מצודת ציון].
הפרשנים מציגים מספר גישות להבנת גורלו של העשיר. גישה אחת מתמקדת באובדן העושר בעודו בחיים. העשיר שוכב לישון או נופל למשכב על מיטתו כשהוא עדיין בעל נכסים (עָשִׁיר יִשְׁכַּב), והוא איננו מת מיתה פיזית (וְלֹא יֵאָסֵף) [אבן עזרא, מצודת דוד, אלשיך]. ואולם, כשהוא פוקח את עיניו משנתו או מחוליו (עֵינָיו פָּקַח), הוא מגלה שכל רכושו אבד או נשדד בלילה, והוא נותר בחוסר כל (וְאֵינֶנּוּ). מכיוון שעני נחשב מבחינה רעיונית כמת, נוצר מצב שבו הוא הולך לישון "חי" ומתעורר למציאות שבה הוא חשוב כ"מת" [אלשיך, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, גישה אחרת מפרשת את הפסוק על רגע מותו הממשי של העשיר. לפי כיוון זה, העשיר אכן מת בעודו בעושרו, אך הוא זוכה לסוף מביש ואינו מובא לקבורה [רש"י, מלבי"ם]. מעבר לכך, לא רק שגופו אינו נאסף אל הקבר, אלא שגם עושרו אינו נאסף על ידי יורשיו, שכן בניו ימותו בטרם יספיקו לרשת אותו [רמב"ן].
את סוף הפסוק, עֵינָיו פָּקַח וְאֵינֶנּוּ, מסבירים הפרשנים בשני אופנים נוספים הקשורים למוות. יש המפרשים זאת מנקודת המבט של העשיר עצמו: אילו יכול היה לפקוח את עיניו מיד לאחר מותו כדי לראות את ביתו נהרס, היה מבין שהוא כבר איננו בעולם, וממילא לא היה מתעצב על אובדן רכושו שאין לו בו עוד שום צורך [מלבי"ם]. אחרים מסבירים זאת מנקודת המבט של המתבונן מהצד: כל אדם שיפקח את עיניו כדי לחפש את אותו עשיר, יגלה שהוא נעלם לחלוטין כלא היה [רמב"ן].