אובדנו הפתאומי והמהיר של הרשע נמשל לעקירה אלימה ומוחלטת על ידי כוחות הטבע [תקות אנוש]. רוב המפרשים מסכימים כי המילה קָדִים מתייחסת לרוח מזרחית עזה במיוחד [אבן עזרא, רלב"ג, שטיינזלץ, תקות אנוש]. התיאור יִשָּׂאֵהוּ... וְיֵלַךְ מצייר תמונה שבה הרוח נושאת את האדם למרחקים, כך שהוא הולך ונעלם אל המקום שאליו הושלך מבלי לשוב עוד לביתו [מצודת דוד, שטיינזלץ].
חציו השני של הפסוק כופל את הרעיון במילים שונות כדי לחזק את עוצמת התיאור [מצודת דוד]. הפועל וִישָׂעֲרֵהוּ נגזר מהמילה סערה [רלב"ג, שטיינזלץ], ומשמעותו שרוח הסערה עוקרת ומשליכה אותו [מצודת דוד, מצודת ציון], בדומה למוץ הנידף ומוסער מן הגורן [מצודת ציון]. לגבי המילה מִמְּקֹמוֹ, יש לציין כי בחלק מהספרים המדויקים היא נכתבת בכתיב חסר ללא האות וי"ו בהתאם למסורת [מנחת שי].
מנגד, גישה פרשנית שונה לחלוטין קוראת את הפסוק כהמשך לתיאור הגניבה. לפי פירוש זה, יִשָּׂאֵהוּ קָדִים אינו תיאור של איתני הטבע, אלא משל לגנב קל רגליים הנושא עמו את הממון במהירות. הפועל וִישָׂעֲרֵהוּ מִמְּקֹמוֹ אינו מתאר את סילוקו של הרשע, אלא את תגובת העשיר הנגזל, אשר מתעורר בבהלה ממקום שוכבו, מבין שרכושו נגנב, וקם ממקומו בסערה כדי לרדוף אחר הגנב [אלשיך].