איוב פורש תמונה קשה וטראגית על גורל משפחתו של האדם הרשע. גם אם נראה כי הרשע זוכה לברכה ולהצלחה דרך הקמת משפחה גדולה, הרי שברכה זו עתידה להתהפך לקללה אכזרית של מוות אלים ורעב. איוב מאריך בתיאור הפורענויות הללו כדי להוכיח לרעיו שהוא אינו נמנה עם קבוצת הרשעים [תקות אנוש].
תחילת הפסוק קובעת כי אִם־יִרְבּוּ בָנָיו, כלומר, גם אם בניו של הרשע יתרבו, הוא לא ישמח בהם בסופו של דבר [מצודת דוד], משום שהם מיועדים לְמוֹ־חָרֶב, אל החרב [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. חלקו השני של הפסוק מתמקד בדור ההמשך, כאשר המילה וְצֶאֱצָאָיו מתפרשת כנכדים [מצודת דוד, תקות אנוש] או כילדים הקטנים [מלבי"ם, אלשיך]. גורלם של אלו הוא שלֹא יִשְׂבְּעוּ־לָחֶם, אלא יסבלו ממחסור כבד וימותו ברעב [ביאור שטיינזלץ, אלשיך, תקות אנוש].
הפרשנים מצביעים על כך שהייסורים והתחלואים שיפקדו את משפחת הרשע יהיו כה קשים, והעוני יהיה כה עמוק, עד שאלמנותיו ישמחו על מותם ולא יבכו עליהם [רש"י, תקות אנוש].
מעבר לתיאור הפיזי של העונש, מסתתרת כאן טענה פילוסופית עמוקה של איוב כלפי רעיו. חבריו של איוב, דוגמת בלדד, טענו כי עונשו של הרשע בא לידי ביטוי בהכרתת זרעו [מלבי"ם]. אולם, איוב דוחה תשובה זו ורואה בה הבל. לטענתו, פגיעה בילדים אינה משקפת את חכמת ה׳ האמיתית. יתרה מכך, איוב תוהה איזה עניין יש לרשע במה שיקרה לביתו לאחר מותו, והרי עונש זה אינו פותר את שאלתו המרכזית והכואבת ביותר: מדוע יש צדיק ורע לו? מתוך כך, איוב מעדיף להודות בחוסר הידיעה האנושי באשר לסודות ההנהגה האלוהית, מאשר לקבל את ההצדקות השגויות של רעיו [רמב"ן].