גורלם של הרשעים ועונשם עומדים במוקד ויכוח נוקב, כאשר היקף הייסורים משמש כמדד לחומרת החטא. המילים זֶה חֵלֶק וכן וְנַחֲלַת מתייחסות לעונשים המפורטים בפסוקים הבאים, השמורים לרשעים מאת ה' ויגיעו אליהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
ניכר הבדל מהותי בין שני חלקי הפסוק: המילה חֵלֶק מתייחסת לעונשו הפרטי והספציפי של אָדָם רָשָׁע יחיד, בעוד שהמילה וְנַחֲלַת מבטאת עונש כללי ורחב יותר, הפוגע בכל משפחתם של העָרִיצִים – לשון רבים [מלבי"ם]. המונח עָרִיצִים מכוון לאנשים חזקים ותקיפים, הבוטחים בכוחם וגוזלים אחרים בכוח הזרוע [מצודת ציון, רלב"ג, מצודת דוד], ואת עונשם הם יִקָּחוּ, כלומר יקבלו [ביאור שטיינזלץ].
קיימת התייחסות מעניינת לאופן שבו העונש מגיע אל הרשע. אף על פי שהרשע עתיד לאבד את נפשו לחלוטין בעולם הנצחי, בעולם הזה העונש השמור לו עִם אֵל ומִשַּׁדַּי מגיע אליו באמצעות חוקי הטבע ומערכות העולם, כך שלעיתים נראה שגורלו זהה לגורל הצדיק [מצודת דוד]. עם זאת, מסורת הקריאה של הפסוק מציבה פסיק המפריד בין המילה רָשָׁע למילים עִם אֵל, כדי להדגיש את הריחוק המהותי והתמידי הקיים בין ה' לבין הרשעים [מנחת שי].
בהקשר הרחב של דברי איוב, הפסוק מעורר קושי ניכר: כיצד איוב מתאר כאן את עונשם הכבד של הרשעים, לאחר שלאורך כל הדרך טען בלהט כי הרשעים זוכים דווקא להצלחה? [מלבי"ם]. התשובה לכך היא שאיוב משתמש בתיאור זה כדי להוכיח את חפותו אל מול רעיו. הוא מסביר כי ייסורים כה קשים, כמו אלו שניחתו עליו, הם חֵלֶק השמור רק למי שהפליג ברשעותו עד כדי כך שהיה רָשָׁע עִם אֵל – כלומר, אדם שחטא למרות שה' התנהג עמו במידת החסד (המרומזת בשם "אל"), או לעָרִיצִים המסרבים להיכנע לייסורים הבאים עליהם ממידת הדין (המרומזת בשם "שדי"). איוב טוען כלפי רעיו כי לא ייתכן שחטאיו כה חמורים עד שהוא ראוי לעונש עצום כל כך, ולכן אין להם כל סיבה לחשוד בו שהרשיע במידה כזו [אלשיך].