גורלו של הרשע ובני משפחתו מצטייר דרך תמונה קודרת של מוות, הישרדות והיעדרות בולטת של אבל. במרכז התיאור עומד גורלם של הנותרים אחריו, והתגובה המפתיעה של נשותיהם לאובדן.
הפרשנים נחלקו בהבנת המילה שְׂרִידָיו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בבניו של האדם, שהם השרידים והנשארים ממנו לאחר שניצלו מהחרב ומאסונות קודמים [אבן עזרא, רלב"ג, מצודת ציון, שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה כמתייחסת לשאריות גופו של המת, כלומר בשרו ועצמותיו, או אף כרמז לכך שהמת העשיר מכוסה ב"בגדי שרד" מכובדים [מלבי"ם]. מבחינה מסורתית של נוסח המקרא, יש המציינים כי בחלק מהספרים המילה נכתבת חסר (שרידו) ונקראת מלא, אך במסורה הגדולה היא אינה נמנית עם המילים החסרות [מנחת שי].
הביטוי בַּמָּוֶת יִקָּבֵרוּ מתפרש כזכות למות מיתה טבעית על המיטה ולזכות לקבורה ראויה, בניגוד לאלו שנפלו בחרב והיו לדומן על פני האדמה [רמב"ן, אלשיך]. פירוש נוסף הוא שהם זוכים להיקבר מיד עם רגע מותם [מצודת דוד, מלבי"ם].
החלק המפתיע בפסוק הוא וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה. הפרשנים מציעים מגוון סיבות להיעדר הבכי, כאשר יש המזהים את האלמנות כנשותיהם של הבנים שנותרו [רמב"ן]. קו מחשבה אחד מסביר שהאלמנות אינן בוכות מתוך שמחה והקלה על כך שבעליהן זכו למות מיתה טבעית ולהיקבר, ולא מתו מיתה משונה כאחרים [רמב"ן, אלשיך]. גישה אחרת מייחסת את חוסר הבכי לשלווה ולנוחות החומרית, שכן הרשע מותיר אחריו כסף, זהב והון רב המבטיחים את פרנסתן והצלחתן של האלמנות, כך שלא חסר להן דבר [מלבי"ם].
מנגד, ישנה תפיסה טראגית יותר, לפיה האלמנות אינן בוכות משום שהן טרודות ודואגות לחייהן ולנפשן שלהן, או משום שהשובים שלהן כלל אינם מרשים להן לספוד, וייתכן שאף לא נותרו אלמנות בחיים כדי לבכות [שטיינזלץ]. לבסוף, יש המפרשים את היעדר הבכי כפעולה של התחשבות, בה האלמנות נמנעות מלבכות בפני החולה הנוטה למות, כדי שלא לשבור את ליבו ברגעיו האחרונים [מצודת דוד].