לאחר הפוגה בוויכוח, איוב מחדש את נאום התוכחה שלו. המילה וַיֹּסֶף מעידה על כך שאיוב ראה שחבריו השתתקו ואין מי שיענה לטענותיו, ולכן הרים שוב את קולו להמשיך בדבריו [רש"י, מצודת דוד]. הוא מבין כי לא ישמע מהם דברי חכמה שיסבירו את מצבו [רמב"ן].
הפרשנים נחלקו בהבנת הביטוי שְׂאֵת מְשָׁל֗וֹ. הגישה המרכזית מסבירה כי מדובר בדיבור מליצי הנושא עמו לקח [ביאור שטיינזלץ], ושבמענה הנוכחי איוב משתמש באופן ספציפי במשלים ודימויים כדי לבסס את טענותיו [מצודת דוד, רמב"ן]. דרך משלים אלו, איוב זועק על חוסר הצדק הנראה לעין, שבו צדיקים סובלים ורשעים זוכים לשלווה. טענתו היא שחכמת ה' ודרכי המשפט שלו נסתרות לחלוטין מבני האדם. הדבר היחיד שנגלה לאדם הוא הצורך לירא מה' ולסור מרע, אך הסיבות האמיתיות לשכר ולעונש בעולם נותרות נעלמות [רמב"ן].
מנגד, יש החולקים על הניסיון למצוא משלים נקודתיים בפרק זה דווקא. לפי גישה זו, המילה וַיֹּסֶף מלמדת על רצף, שכן תוספת היא תמיד מאותו סוג של הדבר הקודם. לכן, אזכור המילה מְשָׁל֗וֹ כאן בא לרמוז שסיפורו של איוב כולו מתחילתו ועד סופו אינו אלא משל [תקות אנוש].