מפלתו של הרשע מגיעה באבחה אחת, כאשר כוחות עזים ניתכים עליו ללא רחם ומותירים אותו חסר כל, נטוש וחסר אונים.
הפרשנים נחלקו בשאלה מי הוא התוקף המכה ברשע ומה מהות המכה במילים וְיַשְׁלֵךְ עָלָיו וְלֹא יַחְמֹל. יש שפירשו זאת כעונש אלוהי או רוחני, שבו ה' משליך עליו את כעסו [ביאור שטיינזלץ], או שכוח עלום משליך עליו צרות רבות [מצודת דוד, רש"י]. לעומת זאת, פרשנים אחרים קושרים זאת לסערה פיזית עזה: רוח הקדים משליכה את עצמה עליו במהירות [רמב"ן], מטיחה בו אבנים ועפר [מלבי"ם], או נושאת אותו מעלה ומשליכה אותו הרחק ממקום יישוב לנפילה קשה והתרסקות [תקות אנוש]. גישה נוספת רואה בכך תיאור של מאבק אנושי, שבו גנב משליך על הרשע חיצים ואבנים ללא רחמים [אלשיך].
המילה מִיָּדוֹ מתפרשת כמכה שניחתת עליו [רלב"ג], כיציאה מכוחו וממקומו של הרשע [רש"י], או כהימלטות מידו של הגנב התוקף [אלשיך].
חלקו השני של הפסוק, בָּרוֹחַ יִבְרָח, מתאר את תוצאות המכה, ובו שלוש גישות מרכזיות באשר לזהות הבורח. הגישה הראשונה מתמקדת באובדן החומרי, ולפיה כל עושרו ורכושו של הרשע בורחים ונשמטים מידיו [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה מצביעה על קריסה חברתית: יועציו ועוזריו, שסייעו לו בימי גדולתו, בורחים ונוטשים אותו בשעת כישלונו, בדומה לחרבונה שהפקיר את המן [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השלישית סבורה כי הרשע עצמו הוא זה שבורח. הוא נס על נפשו מפני הרוח ורץ אל עבר אובדונו [רמב"ן], נעלם כליל כאילו ברח [תקות אנוש], או נמלט מוכה וחבול כשרק חייו ניצלו [אלשיך]. מנגד, ישנה דעה ייחודית הטוענת כי הרשע מצליח להימלט מיד הסערה ולהינצל, תוך שהוא מוכיח כי אינו פוחד ממנה כלל [מלבי"ם].