סופו של הרשע מלווה בתגובות פיזיות עזות של תדהמה, צער או לעג לנוכח המהפך הפתאומי במצבו. ברמה הלשונית, הפועל יִשְׂפֹּק נכתב באות שי"ן שמאלית, אך משמעותו זהה לפועל בסמ"ך (יספוק), והוא מבטא הכאה של כפות הידיים זו בזו. הצירוף עָלֵימוֹ כַפֵּימוֹ פירושו "עליו כפיו", והפועל וְיִשְׁרֹק מתאר השמעת קול באמצעות כיווץ השפתיים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר את תגובת הסביבה למפלתו של הרשע. בני האדם שהכירו אותו בעבר, ואנשי מקומו שראו אותו בשיא הצלחתו, מוחאים כפיים ושורקים בתדהמה כאשר הם צופים באובדן עושרו ומעמדו [רש"י, רמב"ן, אבן עזרא]. מחוות אלו של ספיקת כפיים ושריקה מבטאות השתאות לנוכח אובדן של דבר עצום וחשוב, ולעיתים אף משמשות כלעג לאדם שהוכה ואיבד את כל רכושו [מצודת דוד, אלשיך]. מתוך תיאור מפלה זו מתחדדת התובנה כי אם ממילא גם הרשע חשוף לפגעי הזמן ומאבד את רכושו, אין כל יתרון בבחירה בדרך הרשע, שכן הצדיק זוכה לפחות לתענוג רוחני [מצודת דוד].
לעומת גישה זו, יש המפרשים כי נושא הפסוק אינו הסביבה, אלא הרשע עצמו. לפי קו מחשבה אחד, הרשע הוא זה שסופק את כפיו מתוך דאגה וצער על עוזריו או על עושרו שאבד, ושורק בתדהמה ממקומו לנוכח השבר שפקד אותו [ביאור שטיינזלץ].
מנגד, קיימת גישה הפוכה לחלוטין המציגה את הרשע כמי שעומד יציב במקומו מול סערות החיים. לפי פירוש זה, הרשע סופק את כפיו ושורק בפיו מתוך צחוק ולעג כלפי הסופה והרוח, שכן הוא חש בטוח בעצמו ורואה כי פגעי הטבע אינם יכולים להזיז אותו ממקומו או להרע לו [מלבי"ם].