איוב פונה אל רעיו בתוכחה ישירה, ומעמת אותם עם הפער שבין מה שהם רואים במו עיניהם לבין הטענות הריקות שהם משמיעים כלפיו. הפועל חֲזִיתֶם משמעו ראיתם, והביטוי הֶבֶל תֶּהְבָּלוּ מתאר השמעת דברי ריק וחינם [מצודות, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים נחלקו בשאלה מה בדיוק ראו הרעים ומהו אותו "הבל" שהם מדברים. כיוון אחד מתמקד במצבו האישי של איוב: הרעים ראו במו עיניהם את גודל ייסוריו, ואף ישבו עמו המוּמים שבעה ימים, ולכן תמוה מדוע הם מוסיפים לדבר הבל ולהאשים אותו בכך שהוא רשע המסתיר את חטאיו [אלשיך, תקות אנוש]. יתרה מזאת, הם הרי ראו את צדקתו המובהקת עוד בטרם החלו הצרות, ועל כן טענתם כי הוא רשע משוללת כל יסוד [תקות אנוש].
כיוון פרשני שני קושר את דברי איוב לוויכוח העקרוני על גורל הרשעים בעולם, אך מציג שתי מסקנות הפוכות. לפי גישה אחת, הרעים ראו והכירו היטב את עונשם ואובדנם של הרשעים, ולכן זהו הבל מצידם לחשוב שאיוב יבחר בדרך הרשע [מצודת דוד], או שעליהם להסיק מכך קל וחומר ולהיזהר בעצמם מלהיות רשעים וחנפים [רש"י]. מנגד, מוצגת גישה הפוכה לחלוטין, ולפיה איוב מטיח ברעיו כי הם דווקא ראו שרשעים רבים זוכים להצלחה בעולם. לאור זאת, דברי ההבל שלהם מתבטאים בהתעקשותם לטעון שהרשע תמיד מקבל את עונשו מאת ה' [רמב"ן].
רובד נוסף בתוכחתו של איוב מופנה כלפי כנותם של הרעים עצמם. איוב טוען כלפיהם כי מאחר שכולם מסכימים שמידת החנופה שנואה ונענשת, לא ברור מדוע הם עצמם משתמשים בחנופה, ברמייה ובדברי הבל רק כדי לתרץ את שאלת הצלחת הרשעים ולהצדיק בכוח את דרכי ה' [מלבי"ם].