השגחתו של ה' ושליטתו המוחלטת בטבע מאפשרות לו לחשוף את הדברים הנסתרים והיקרים ביותר, בין אם מדובר באיתני הטבע ובין אם במהלך ההיסטוריה.
החלק הראשון של הפסוק, בַּצּוּרוֹת יְאֹרִים בִּקֵּעַ, מתאר את בקיעתם של מקורות מים מתוך מקומות קשים וחסומים. המילה בַּצּוּרוֹת מתפרשת כסלעים וצוקים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ] או כהרים [רלב"ג]. בנוסף, יש המפרשים מילה זו מלשון מבצר, כמחסום טבעי המעכב את המים מלהשתחרר [מלבי"ם]. המילה יְאֹרִים מכוונת לנחלים וזרמי מים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. ה' בוקע את הסלעים וההרים כדי לפלס נתיב לנהרות, בדומה להבקעת חומות של עיר מבוצרת המשחררת את המעיינות הכלואים בבטן ההר [מלבי"ם]. פעולה זו מזכירה את הנס שעשה ה' לישראל במדבר, כאשר הכה בסלע והוציא ממנו מים [רש"י], ובכך מתברר כי לכל תופעה בטבע יש מקור ומוצא שה' פתח עבורה [רש"י, מצודת דוד].
חלקו השני של הפסוק, וְכָל־יְקָר רָאֲתָה עֵינוֹ, עוסק בגילוי הדברים הנכבדים והחשובים. המילה יְקָר משמעותה דבר בעל חשיבות, ערך וכבוד [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שראייתו של ה' חודרת אל מעמקי הבריאה. בעקבות בקיעת ההרים, נחשפים מטמונים יקרים שהיו חבויים בתוכם, כדוגמת זהב ואבנים טובות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לחלופין, הדבר היקר עצמו הוא המים החיוניים שיוצאים מן הסלע הצחיח [אבן עזרא]. מנקודת מבט רחבה יותר, הפסוק מבטא את ידיעתו המוחלטת של ה': הוא רואה ויודע את מקורם וסופם של כל הדברים היקרים בעולם, גם אלו שנסתרים מבינתנו [מצודת דוד, רש"י], שכן כל הכבוד והגדולה בעולם שייכים לו [רמב"ן].
לצד הפירוש הפיזי, קיים גם רובד סמלי והיסטורי. בראייה זו, המילים אינן מתארות רק סלעים ומים, אלא את דרכי ההשגחה הנסתרות. הבַּצּוּרוֹת מסמלות את שתי בנותיו של לוט, שהיו כסלעים עקרים שאינם עושים פירות. ה' בקע את עקרותן, ומהן יצאו שני יְאֹרִים שהם שתי אומות. מתוך המהלך הנסתר הזה, עינו של ה' ראתה את היְקָר העתיד לצאת משם, והוא ייסודה של מלכות בית דוד [אלשיך].