כוחות הטבע האדירים והיציבים ביותר עומדים לעיתים חסרי אונים אל מול כוח עליון המסוגל לערער אותם מן היסוד. פעולת עקירת ההרים וביקוע הסלעים משמשת משל לעוצמה חודרת, המגיעה אל מעמקי האדמה ומשנה את המציאות המוכרת.
המילה בַּחַלָּמִישׁ מתייחסת לסלע גדול, צור או אבן קשה וחזקה במיוחד, ומשמעותה ברורה כשלעצמה מבלי צורך להוסיף את המילה "צור" [רלב"ג, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
באשר לזהות מי ששָׁלַח יָדוֹ באותו סלע קשה, עולות מתוך המקורות מספר גישות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר בפעולתו של ה', המערער את איתני הטבע הנראים יציבים וחזקים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי היד הנשלחת היא ידו של האדם, כורה המתכות, המחפש אחר אוצרות הטמונים במעמקי האדמה [ביאור שטיינזלץ]. גישה ייחודית נוספת רואה בכך ביטוי מליצי ופיוטי, שבו ה"יד" מיוחסת ל"נתיב" שהוזכר בפסוקים הקודמים, כדרך השיר המשאילה איברים אנושיים למושגים מופשטים [מלבי"ם].
תוצאת הפעולה היא הָפַךְ מִשֹּׁרֶשׁ הָרִים, כלומר עקירת ההרים מן היסוד. כיצד מתבצעת הפיכה זו? חלק מהפרשנים מסבירים זאת כתהליך הנגרם מכוחה של רוח הכלואה בבטן הארץ, אשר בבוא העת מתפרצת והופכת את ההרים ממקומם, או מכוחם של מים הבוקעים את הצורים [מצודת דוד, תקות אנוש]. אחרים מתארים זאת כפעולה שנועדה לכסות את התהום או להוציא נהרות ויאורים מתוך הסלעים [רמב"ן, אבן עזרא]. בתיאור ההפיכה עצמה, יש המפרשים את הדברים פשוטם כמשמעם – ה' עוקר את ההרים והופך אותם לחלוטין, כך ששורשיהם פונים כלפי מעלה ואילו הערים והשטח העליון פונים כלפי מטה [רש"י, אלשיך].