בעוד שאת אוצרות הטבע הנכבדים ביותר ניתן לאתר בעמל, להפיק ממעמקי האדמה ולהביאם ממרחקים, החכמה יקרה מהם לאין ערוך ואינה ניתנת להשגה בדרכים פיזיות דומות [ביאור שטיינזלץ]. הואיל והחכמה כה חשובה ונעלה, מתעורר הצורך לחקור מהי נקודת ההתחלה וההכנה להשגתה, ומהו המקור שממנו היא נובעת אלינו [מצודת דוד].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהכתוב מציג תמיהה על אופן השתלשלות החכמה לעולמנו. לאחר שהתבסס כי שורש החכמה אינו בעולם הזה אלא מקורה בחכמת ה' בעולמות העליונים, השאלה היא כיצד היא יורדת ומתגלה לאדם [מלבי"ם]. הביטוי מֵאַיִן תָּבוֹא מתמקד בדיוק בשאלה זו – כיצד החכמה מגיעה הנה אלינו, להבדיל מעצם קיומה במקומה המקורי והנשגב [מלבי"ם].
מקום מוצאה של החכמה נסתר לחלוטין מידיעת האדם. בני אנוש אינם מסוגלים לדעת מהיכן היא מופיעה – האם מן השמים או מן הארץ, מצפון או מדרום [רמב"ן]. העלמה מוחלטת זו מעוררת קושי מחשבתי: אם ה' העניק את התורה לישראל, מדוע מקום החכמה כה נסתר, והרי היה מצופה שהיא תימצא לכל הפחות בעולמם של מלאכי השרת הרוחניים [אלשיך]. אולם, מסבירים הפרשנים כי ישנה הבחנה בין חכמה מוגבלת לבין החכמה השלמה. אף על פי שלמלאכים ישנה חכמה בהתאם למדרגתם, איכותה של החכמה המוחלטת והשלמה נותרת אך ורק אצל ה', ואינה מושגת במלואה לאף נברא, גשמי או רוחני [תקות אנוש]. משום כך, הכתוב ממשיך ותוהה היכן נמצאים היסודות והשורשים של הבִּינָה בעולם השכל, מתוך הכרה שמקורה האמיתי נשגב מכל תפיסה [מלבי"ם].