איוב, פרק כ״ח, פסוק י״ד

החיפוש אחר החכמה העליונה חוצה את גבולותיו הפיזיים של העולם. בעוד שלאוצרות טבע יקרים יש מקום מוגדר, החכמה נותרת נסתרת ונשגבת מהשגת האדם.

הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא להנגיד בין החכמה לבין אוצרות חומריים. בני אדם יורדים אל מעמקי האדמה כדי לחצוב כסף, זהב וספירים, וצוללים אל מצולות הנהרות והימים כדי למשות פנינים, אך החכמה אינה נמצאת שם [מלבי"ם, רמב"ן]. יתרה מכך, סוחרי ימים אינם יכולים לרכוש אותה בעושרם כפי שהם קונים סחורה רגילה [רש"י]. ה' הסתיר את מקומה של החכמה דווקא משום שערכה ומחירה עולים לאין שיעור על כל אבן טובה או מתכת יקרה [רמב"ן].

מבחינה מליצית, הפסוק משתמש בלשון הפלגה. כאשר תְּהוֹם אָמַר הכוונה היא שהחכמה לֹא בִי־הִיא שוכנת, וכאשר וְיָם אָמַר כוונתו שהיא אֵין עִמָּדִי, כלומר אינה עמי [ביאור שטיינזלץ]. גם אם היה ביכולתו של האדם לרדת אל התהומות או לחצות את הימים כדי להשיגה, הוא היה מגלה שאי אפשר להשיג את עומק החכמה על ידי מאמץ פיזי בלבד, אלא אם כן יקנה תחילה את יראת ה' [מצודת דוד].

לצד הפשט, קיימים פירושים המבוססים על דרש ואלגוריה. על פי המדרש, הדו-שיח מתאר את שעת מתן תורה, כאשר השטן חיפש את התורה. הוא נשלח מה' אל משה, ומשם אל הים ואל התהום, אך שניהם השיבו שאין התורה מצויה אצלם [רש"י]. מנגד, יש המפרשים את היעדר החכמה כסיבה לאסונות היסטוריים, שכן החכמה היא זו שמקיימת את העולם. מכיוון שהחכמה לא הייתה בנמצא בדור המבול, התהום העיד שהיא איננה בתוכו, ולכן עלה והציף את העולם. בדומה לכך, בדור אנוש, הים העיד שהחכמה אינה עמו, ולכן יצא ממחיצתו והחריב שליש מן העולם [אלשיך].