בני אדם מסוגלים לחשוף אוצרות טבע יקרים הטמונים במעמקי האדמה או במרחבים רחוקים, בין אם על ידי חיפוש יזום ובין אם בעקבות תהפוכות טבע. אולם, בניגוד למשאבים חומריים אלו אשר להם מיקום גיאוגרפי ברור והם עלולים לכלות, החכמה היא קניין רוחני שאינו נתון להשגה באמצעות ממון או כוח פיזי [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, תקות אנוש].
המילה החכמה מתפרשת כמתייחסת לתורה [רש"י], או באופן ספציפי יותר לסודות התורה המיועדים לנפשות המוכנות לכך [אלשיך]. הצירוף ואי זה משמעותו "איה זה" או היכן הוא המקום שממנו נובעת ההבנה [מצודת דוד].
רוב הפרשנים מסכימים כי מטרת הדברים היא להדגיש שמקור מוצאה ומקומה של החכמה נסתרים מעינינו [רמב"ן]. החכמה אינה נמצאת במקום פיזי מסוים ביבשה או בים, אלא היא מושגת דרך השכל האנושי ויוצאת מן הכוח אל הפועל [תקות אנוש].
קיימת מחלוקת לגבי היחס שבין החכמה לבינה. יש הסבורים כי בהקשר זה שני המושגים מייצגים עניין אחד [תקות אנוש]. לעומתם, ישנה גישה המבחינה בין השתיים באופן חד: מקומה של החכמה ידוע לנו – היא מצויה אצל ה' ואינה מושגת על ידי מחקר רגיל, אך אנו חסרים את התחבולה והדרך כיצד למצוא אותה. מנגד, הבינה – שהיא היכולת האנושית להסיק דבר מתוך דבר על ידי השכל – דרך פעולתה ידועה לנו, אך מקומה ושורש יסודה נסתרים מאיתנו [מלבי"ם].
מעבר לחיפוש השכלי, השגת החכמה דורשת תנאי נפשי עמוק. המילה מאין נדרשת לא רק כשאלת מקום, אלא כרמז למידת הענווה. דברי התורה והחכמה מתקיימים רק במי שמשים עצמו כ"אַיִן" ונוהג בענווה. התבטלות זו משמשת כלי קיבול להשראה אלוהית ולזכרון, ומרחיקה מן האדם את כוחות השכחה [חומת אנך]. בסופו של דבר, חכמה זו אינה פרי של שכל אנושי רגיל, אלא שפע המגיע מה' אל מי שראוי לכך [אלשיך].