גבולות ברורים מוצבים לכל דבר בבריאה, החל ממעמקי האדמה החשוכים ועד לסודות הקיום והסבל האנושי. החיפוש אחר תכלית וקץ לחשיכה מעסיק הן את האדם החוקר את עולמו והן את ההשגחה העליונה המכוונת את המציאות.
גישה אחת רואה בפסוק תיאור של יכולות האדם וכיבוש הטבע. האדם מציב קץ לחשיכה בכך שהוא חודר אל מעבה האדמה, וחוקר את מעמקיה כדי לגלות אוצרות ומתכות [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. לפי גישה זו, המילה אֶ֖בֶן מתייחסת לאבן מסוימת, מעין אבן שואבת שחורה, שהקדמונים השתמשו בה כדי לאתר מתכות במקומות נסתרים ואפלים במעבה האדמה [מלבי"ם].
מנגד, שורת פרשנים מייחסת את הפעולות בפסוק לה' ולא לאדם. ה' הוא זה שקובע גבול לחומר ולחושך, בין אם מדובר בחילופי היום והלילה עם עלות השחר [מצודת דוד], ובין אם מדובר בקץ העולם כולו, עת יבלו השמיים והארץ [רש"י]. ה' חוקר, יודע ויורד עד לעומק התהום [רמב"ן]. בהקשר זה, המילה אֶ֖בֶן מתפרשת כיסוד ועיקר [מצודת ציון], והצירוף אֶ֖בֶן אֹ֣פֶל מכוון לכדור הארץ עצמו, שהוא יסוד החושך ואף הגורם לליקוי הלבנה [אבן עזרא, מצודת דוד].
ברובד הפילוסופי, הפסוק רומז ליסודות הטבע והבריאה. החושך מייצג את החומר הגשמי שיש לו קץ, והתכלית רומזת לצורה, כלומר למטרה שלשמה קיים החומר. ה' חוקר ויודע את אופן התהוותם של הדברים כולם. לפי מבט זה, אֶ֖בֶן היא החומר הראשוני של הבריאה, האופל מסמל את החומרים שטרם יצאו אל הפועל וקיבלו צורה, והצלמוות מסמל את ההיעדר המוחלט, כפי שהמוות הוא היעדר החיים [תקות אנוש].
לצד הפירושים הטבעיים והפילוסופיים, ישנה התייחסות למשמעות הסמלית של החושך כייצוג של סבל, גלות וייסורים. ה' מציב קץ וגבול לצרות ולשעבוד, ומוציא את העם מהחשיכה רגע לפני שישקעו לחלוטין בצלמוות ולא תהיה להם עוד תקומה [חומת אנך, אלשיך]. עם זאת, נמתחת ביקורת על אדם שבשעת צרתו חוקר את ה' יתר על המידה ומנסה להבין את תכלית הסבל. מי שלא מקבל את ייסוריו בשתיקה אלא דורש לחקור את פשרם, יביא על עצמו צרות כבדות ומתמשכות יותר. צרות אלו משולות לאֶ֖בֶן – מקום מוצא של פורענות, בדומה לאדם שנוגף את רגליו באבן ונחבל [אלשיך, רש"י].