החכמה האלוקית מצויה מעבר להשגתם של נבראי מטה ומעלה כאחד, ואינה ניתנת לגילוי פיזי או שכלי. הפסוק משתמש בשני פעלים שונים כדי לתאר חוסר השגה זה: המילה וְנֶעֶלְמָה מציינת העלמה מן השכל וההבנה, בעוד המילה נִסְתָּרָה מתייחסת להסתר מחוש הראות [מלבי"ם].
החכמה וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל־חָי, כלומר ממציאות העולם הזה שבו מתהלכים בעלי החיים ובני התמותה, אשר אינם מסוגלים להשיג את אמתתה ושכלם אינו יכול לתפוס אותה [מלבי"ם].
באשר להמשך הפסוק, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הביטוי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נאמר על דרך המליצה ומתייחס לעופות ממש. אף שהעופות מגביהים לעוף קרוב לשמים שהם מקור החכמה [מצודת דוד, מלבי"ם], מרחיקים לעוף ברקיע [רמב"ן], ועיניהם משקיפות על הכל ומקיפות במעופן מראות רבים מלמעלה [ביאור שטיינזלץ], הרי שהחכמה נִסְתָּרָה מעיניהם.
לעומת הבנה זו, ישנה גישה המפרשת את הפסוק כמתייחס לישויות רוחניות עליונות. לפי גישה זו, "כל חי" הם מלאכי השרת, ואילו וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם הם המלאכים המעופפים [רש"י], או באופן ספציפי המלאך גבריאל. מכאן שהחכמה נעלמה אפילו ממלאכי השרת, שלא זכו לראות אותה כאשר נמסרה מה' למשה בהר סיני [אלשיך].