מעמקי האדמה וקצוות תבל צופנים בחובם סודות ומקומות נסתרים, המצויים הרחק מהישג ידם של בני האדם ואף מחוץ לטווח הראייה של החיות החדות ביותר בטבע. רוב הפרשנים מסכימים כי נָתִיב משמעותו שביל ודרך, בעוד עָיִט ו-אַיָּה הם סוגים של עופות מדבר ועופות דורסים. המילה שְׁזָפַתּוּ מתפרשת כראתה אותו. ה-אַיָּה מוזכרת כאן במיוחד בשל חוש הראייה החד שלה, ולכן היא נקראת גם "ראה", שכן היא מסוגלת לעמוד במרחקים עצומים כבבל ולהבחין בטרף הנמצא בארץ ישראל [רש"י, רמב"ן, שטיינזלץ].
מתוך הבנת המילים, הפרשנים מציגים מספר כיוונים מרכזיים להבנת מהותו של אותו שביל נעלם. גישה אחת לוקחת את הדברים אל קצוות כדור הארץ, ורואה בהם תיאור של אזורים שאינם מיושבים כלל בשל תנאי אקלים קיצוניים של קור או חום. אלו מקומות כה שוממים, עד שאפילו עופות המסוגלים לגמוע מרחקים עצומים בזמן קצר אינם חולפים מעליהם, ועין האיה לא הביטה בהם [תקות אנוש]. תיאור זה משמש כהפלגה וגוזמה כדי להמחיש את גודל השממון והריחוק של המקום [מצודת דוד].
לעומת הפירוש הגיאוגרפי שעל פני הקרקע, יש המעמיקים אל בטן האדמה. לפי כיוון זה, ה-נָתִיב הוא למעשה צינור מים תת-קרקעי צר ונסתר, היורד מראש ההר אל מחילות עמוקות. נתיב זה נעלם מעיני כל חי, אך המים הזורמים בו יוצרים לחץ אדיר המסוגל לבקע סלעים ולעקור הרים ממקומם [מלבי"ם].
מנגד, ישנה גישה אלגורית המפקיעה את המילים מעולם הטבע ומייחסת אותן למציאות אנושית וצבאית. לפי פירוש זה, בעלי החיים משמשים כדימוי לבני אדם: ה-עָיִט מסמל חיל של שודדים וליסטים, וה-אַיָּה המרחיקה לראות מסמלת מרגלים. משמעות הדברים היא שמדובר במקום כה שמור ונסתר, עד ששום צבא אויב לא צעד בו מעולם, ושום מרגל לא הצליח לחשוף אותו [רש"י].