השגחתו של ה׳ מקיפה את כלל המציאות, מעיניו לא נסתר דבר וראייתו חודרת לכל פינה בבריאה [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים נחלקו בשאלה לאיזו תקופה מתייחסת ראייה אלוהית זו, והאם מדובר בפעולה חד־פעמית או מתמשכת.
גישה אחת ממקדת את הפסוק בזמן בריאת העולם. לפי תפיסה זו, ה׳ הביט לקצות הארץ ולסוף השמים בעת שברא אותם, כדי לתכנן כיצד לבנות את העולם ולראות מראש את כל צורכי הבריות שעתידות לחיות בו [רש"י, רמב"ן]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה בפסוק תיאור של השגחה פרטית ומתמשכת. חכמתו של ה׳ מתפשטת ומפקחת על העולם התחתון ועל כוחות הטבע [תקות אנוש], והוא מביט על כל הנעשה תחת השמים כדי להשפיע שפע על כלל הברואים באמצעות מערכות הטבע [מצודת דוד].
השגחה זו באה לידי ביטוי גם בחוקיות הטבעית שה׳ טבע בעולם. כך למשל, המילה יַבִּיט מתייחסת להשגחתו של ה׳ על כך שהיבשה תצא מתוך המים שכיסו את הארץ בתחילת הבריאה. ההמשך, יִרְאֶה, מכוון להשגחתו על העולם השפל והגשמי, הממוקם מתחת לאזור העננים וגבול השמים [מלבי"ם]. הבדל נוסף בין פועלי הראייה בפסוק הוא שהמילה יַבִּיט משמעותה הפניית תשומת לב והתבוננות מעמיקה בדבר, בעוד שהמילה יִרְאֶה מכוונת לעצם פעולת הראייה עצמה [מלבי"ם].
מתוך תיאור זה עולה שאלה מהותית: מדוע שה׳ ישגיח ויביט על עולם חומרי שעלול לחטוא? על כך ניתנות שתי תשובות המבוססות על מילות הפסוק. התשובה הראשונה היא שהמילה לִקְצוֹת מרמזת לאחרית הימים; ה׳ מביט אל העתיד, לזמן שבו עם ישראל עתיד להיטהר ולהגיע לקדושה שלמה. התשובה השנייה מתייחסת להווה, ולפיה ה׳ תַּחַת כָּל־הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה משום שבעולם עכור זה נמצאות נשמותיהם של ישראל, שהן חלק אלוה ממעל. לולא קיומו של חלק אלוהי זה בארץ, הייתה נמנעת לחלוטין השגחתו של ה׳ מן העולם שתחת השמים [אלשיך].