בטרם נוצר היקום, בעת מעשה בראשית, שימשה החכמה העליונה כתכנית האב שעל פיה הוקם העולם. השלבים השונים מציגים כיצד השתמש ה' בחכמה זו כדי לברוא, לסדר ולהנהיג את המציאות כולה.
המילה אָז מכוונת לזמן עשיית הכל ויצירת העולם [רמב"ן, מצודת דוד]. באותה עת ה' רָאָהּ – הוא התבונן בחכמה, ובעצתה השתמש כדי לייסד את הארץ ולעשות את כל מעשיו [רש"י, רמב"ן].
באשר למילה וַיְסַפְּרָהּ, עולות במקורות שתי גישות לשוניות ורעיוניות מרכזיות. הגישה הראשונה קושרת את המילה למילה "ספר". לפי פירוש זה, ה' כביכול שרטט וכתב את החכמה בספר כדי שתתקיים לעד, וקבע אותה כחוק וכסדר הטבע הקבוע של הבריאה [מצודת דוד, מצודת ציון, רלב"ג, אבן עזרא, שטיינזלץ]. הגישה השנייה גוזרת את המילה מלשון "מספר", ומסבירה שה' דייק, ספר וחישב את כל פרטיה של החכמה [אבן עזרא, שטיינזלץ, מלבי"ם]. בנוסף, יש המפרשים שפעולה זו מבטאת את עצם ההוצאה מן הכוח אל הפועל – המעבר של החכמה ממחשבה מופשטת לידי מעשה ממשי [מלבי"ם].
לאחר מכן ה' הֱכִינָהּ – הוא זימן והכין את החכמה לקראת היצירה [רש"י], וסידר אותה כך שתסכים ותתאים באופן מושלם להנהגת המציאות הפיזית [מצודת דוד, מלבי"ם].
לבסוף, וְגַם־חֲקָרָהּ מלמד שה' ירד לעומקה של החכמה כדי להעניק לכל נברא את החלק המדויק הראוי לו [תקוות אנוש]. חקירה זו נועדה להתאים את הנהגת העולם למעשיהם של בני האדם בעלי הבחירה החופשית, באופן שיאפשר מערכת מדויקת של שכר ועונש. זוהי למעשה החכמה שה' הוריד לעולם התחתון, כדי שבני האדם, בעלי השכל, יוכלו להשיג וללמוד ממנה כפי יכולתם [מלבי"ם]. כאשר האדם אינו מצליח לעמוד על מלוא ערכה של החכמה, יראת ה' והמידות הטובות משמשות עבורו כתחליף וכשלמות הנדרשת [תקוות אנוש].
מזווית שונה, יש מי שדורש את ארבעת הפעלים כרמז לארבעת חלקי התורה והפרד"ס שהעניק ה' לאדם: רָאָהּ מכוון לרובד הסוד שבתורה; וַיְסַפְּרָהּ רומז לתורה שבכתב או לרובד הדרש; הֱכִינָהּ מתייחס למשנה או לרובד הרמז; והמילה חֲקָרָהּ מייצגת את מידות הלימוד, העיון המעמיק של הגמרא והתורה שבעל פה [אלשיך].