ערכה של החכמה הוא כה מוחלט ונשגב, עד כי כל ניסיון לאמוד אותה במונחים של עושר חומרי נידון לכישלון. שווי החכמה אינו בר השוואה גם לחומרים היקרים והנדירים ביותר בטבע. המונח בְּכֶתֶם אוֹפִיר מתייחס לזהב טהור, נדיר ויקר במיוחד המובא ממקום בשם אופיר, והמילים בְּשֹׁהַם יָקָר וְסַפִּיר מציינות שמות של אבני חן נדירות וחשובות.
במרכז הפסוק עומדת המילה לֹא־תְסֻלֶּה, שכל הפרשנים קושרים אותה לביטוי המקראי "הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז" ממגילת איכה, אך הם נחלקים במשמעותה המדויקת ובהשלכותיה על הבנת הפסוק.
גישה אחת מפרשת את המילה מלשון השוואה והערכה [אבן עזרא ורלב"ג]. לפי פירוש זה, החכמה פשוט אינה ניתנת למדידה, לעריכה ולהשוואה מול זהב ואבנים טובות.
לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה משמעותה שבח והלול. לפי תפיסה זו, אם ננסה לשבח את החכמה ולומר שהיא יקרה כמו זהב אופיר, שוהם וספיר, הרי שזהו אינו שבח כלל אלא פחיתות כבוד עבורה. ערכה האמיתי של החכמה גדול לאין שיעור מכל אלה, ולכן השוואתה לחומרים אלו רק מגמדת את מעלתה. על דרך הסוד, יש שמסבירים כי עיקרון זה חל גם על התורה, שמעלתה כה עליונה עד שלא ניתן לשבח אותה על ידי השוואתה לחכמות אחרות [אלשיך].
זווית ייחודית מוסיף המלבי"ם, המפרש את המילה מלשון שיבוץ וציפוי. בדרך כלל, נהוג לשבץ אבנים טובות בתוך מסגרות של חומרים פחותים מהן, או לצפות דבר יקר בחומר יקר עוד יותר כדי לפאר אותו. אולם, החכמה היא כה יקרה ועליונה, עד שאי אפשר לפאר או לעטר אותה על ידי שיבוצה בזהב ואבני חן. כל החומרים היקרים בעולם נחשבים כאין וכאפס לעומתה, וניסיון לקשט את החכמה בזהב ויהלומים משול לניסיון לשבץ זהב טהור בתוך עץ רקוב.