כאשר אדם שוקע בחולי קשה, גופו ונפשו מאבדים את הרצון הבסיסי ביותר לקיום, והוא חש דחייה מוחלטת ממזון. הפועל וְזִהֲמַתּוּ מבטא תחושת מיאוס, תיעוב וסלידה [רלב"ג, אבן עזרא]. מילה זו יחידאית במקרא [אבן עזרא], אך הפרשנים מסכימים כי היא קשורה למושג "זוהמא" המוכר מלשון חז"ל, אשר מבטא לכלוך ודחייה [מצודת ציון, רמב"ן, מלבי"ם].
בשלב הראשון של החולי, חַיָּתוֹ לָחֶם, נפשו של החולה וכוח החיות שלו מואסים בלחם ובמזון הבסיסי [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה תחבירית, הכוונה היא ל"לחם חיתו", כלומר הלחם שהכרחי לעצם קיומו וחיותו [מלבי"ם], או שנפשו היא זו שהופכת את הלחם למזוהם ודוחה בעיניו [רמב"ן].
ככל שהמחלה מחמירה, המצב מדרדר אל וְנַפְשׁוֹ מַאֲכַל תַּאֲוָה. החולה אינו דוחה רק את הלחם הפשוט, אלא מואס אפילו במאכלים ערבים ומיוחדים שכל אדם בריא משתוקק אליהם [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. יש כאן תיאור של הידרדרות הדרגתית, שבה בתחילה החולה מאבד את התיאבון ללחם הבסיסי אך אולי עדיין מסוגל לאכול מאכלים מיוחדים וחשובים הניתנים לחולים, ולבסוף נפשו קצה גם באותם מעדנים המעוררים תאווה [אלשיך].
גישה פרשנית שונה וייחודית לוקחת את הכתוב למחוזות המטאפורה, וקושרת את המחלה לריחוק מדרך ה'. לפי פירוש זה, המילים וְנַפְשׁוֹ מַאֲכַל תַּאֲוָה אינן מתארות את סלידת החולה ממזון, אלא ציור הפוך ומזעזע, בו גופו ונפשו של האדם הופכים בעצמם ל"מאכל תאווה" עבור המחלות והייסורים אשר אוכלים ומכלים אותו [תקוות אנוש].