לאחר תקופת ייסורים וחולי, האדם זוכה לתהליך פלאי של התחדשות פיזית ורוחנית, שבו גופו שב לאיתנו ונעוריו מתחדשים.
המילה רֻטֲפַשׁ היא מילה יחידאית במקרא ואין לה מקבילות [רש"י], ולכן הפרשנים מציעים דרכים שונות להבנתה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת תהליך שבו הבשר מתלחלח, מתעדן ומשמין מחדש. יש המסבירים כי זוהי מילה המורכבת משתי מילים: "רטוב" ו"פש", שמשמעותה ריבוי והתפשטות [מצודת ציון, רמב"ן], או "רטוב" ו"טפש", המעידה על עידון הבשר על ידי הוספת לחות והשמנה [מלבי"ם]. דעה אחרת, הנשענת על התרגום הארמי, גורסת כי משמעות המילה היא שהבשר חוזר להיות דק, רך ועדין כשל ילד קטן [רמב"ן].
סביב שורש המילה קיימת מחלוקת לשונית מעניינת. יש הסבורים כי השורש הוא ר.פ.ש והאות טי"ת נוספה למילה כחלק מבניין התפעל [רמב"ן]. לעומת זאת, דעה זו נדחית בתוקף בטענה שעל פי כללי הדקדוק, האות טי"ת מתווספת רק למילים שהשורש שלהן מתחיל באות צד"י (כמו במילה "נצטדק"), ולכן יש לפרש את המילה אך ורק על פי הקשרה הענייני [רש"י].
לגבי הביטוי בְּשָׂר֣וֹ מִנֹּ֑עַר, הגישה הרווחת מתארת צמיחה פיזית מחודשת. הבשר גדל ומתרבה על העצמות ממש כפי שנוצר בבטן האם, והאדם מתמלא בכוח חדש כאילן ששב לצמוח, כך שגופו מפותח ורענן אף יותר מכפי שהיה בנעוריו [רמב"ן, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. פירוש אחר מציע כי הבשר מתעורר ומתאושש לאחר שהיה "מנוער", כלומר מטולטל וחנוק בייסורי החולי [רש"י]. מעבר להיבט הפיזי, קיים גם רובד רוחני שלפיו המילה "מנוער" מרמזת לחטאי הנעורים. הייסורים ממרקים ומרככים את האדם, ומטהרים אותו מאותם עוונות מוקדמים [אלשיך].
בסופו של התהליך, האדם יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו, כלומר לימי נעוריו [רלב"ג, מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי מדובר בחזרה מלאה אל החוזק, הכוח והבריאות שאפיינו את שנות בחרותו. יתרה מכך, חזרה זו אינה רק גופנית אלא גם מוסרית, שכן הוא שב לאותו מצב טהור וזך שהיה בו בימי נעוריו, בטרם הספיק לחטוא, ובכך זכויותיו נשמרות ואינן מתבטלות [אלשיך].