אליהוא פונה אל איוב בדרישה נחרצת להאזנה מלאה ושתיקה, רגע לפני שהוא מעמיק את טיעוניו על דרכי הנהגת ה' בעולם. בשלב זה של הוויכוח, אליהוא מבקש להבהיר לאיוב כי טענתו הקודמת לפיה ה' אינו עונה לבני האדם אינה נכונה. ה' אכן מדבר עם האדם דרך חלומות וייסורים גופניים, התנסויות שאיוב עצמו כבר חווה על בשרו [מצודת דוד, מלבי"ם].
כדי להכין את איוב להמשך דבריו, אליהוא משתמש בשורת ציוויים ומבקש ממנו להטות אוזן. תחילה הוא אומר הקשב ולאחר מכן שמע, שכן ההקשבה ותשומת הלב קודמות לפעולת השמיעה [מלבי"ם]. יש המבחינים בין המונחים ומסבירים כי המילה הקשב מבטאת קרבה, בעוד המילה שמע מבטאת ריחוק. לפיכך, אליהוא דורש מאיוב: בין אם דבריי קרובים להבנתך ובין אם הם רחוקים מהגיונך, עליך להאזין להם. לחלופין, אליהוא מבקש מאיוב לעשות את דבריו לעיקר, ואף אם הם אינם נעימים לאוזניו, עליו לקבל את העצה להאזין עד תום [אלשיך].
לאחר מכן באה הדרישה החרש, שמשמעותה היא פשוט לשתוק [ביאור שטיינזלץ]. אליהוא דורש מאיוב שלא יקטע את דבריו באמצע, כפי שמקובל כאשר חכמים מדברים [תקות אנוש]. הוא מבקש להשלים את תשובתו ליתר טענותיו של איוב מתחילתן ועד סופן מבלי שיפריעו לו [מצודת דוד, אלשיך].
מטרת השתיקה וההאזנה היא לאפשר לאליהוא לפרוש בפני איוב את פלאי הטבע והעולם. דרך תופעות אלו, אליהוא מבקש להוכיח לאיוב שחכמת ה' והנהגתו – כמו למשל הצלחת הרשעים או סבלם של הצדיקים – נשגבות מבינת אנוש ואין לאדם יכולת לשפוט אותן, ולכן כל טענותיו כלפי הבורא בטלות. עם זאת, אליהוא מבטיח שלאחר שיסיים לדבר, תינתן לאיוב ההזדמנות להשיב. אם תהיה לאיוב תשובה ניצחת, אליהוא חפץ להצדיקו, אך אם לא תהיה בפיו תשובת אמת, אליהוא ימשיך ללמד אותו את חכמת ה' [תקות אנוש].