בפסוק זה מוצגת הצהרת חפות מוחלטת ונחרצת, שבה הדובר מעיד על עצמו כי הוא נקי מכל חטא, תוך שימוש בכפל לשון כדי לחזק את דבריו. המילה זך מתפרשת כביטוי של בהירות, נקיון וזכות מוחלטת מכל רבב של פשע [מצודת ציון, רלב"ג].
עיקר הדיון הפרשני סובב סביב המילה חף. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מתארת מצב של נקיון יסודי. פרשנים אלו מסבירים כי המילה נגזרת ממשמעות של גירוד, שפשוף וקרצוף, בדומה לשימוש בלשון חכמים לגבי "חפיפת" הראש לקראת טבילה או שפשוף כלים כדי לנקותם. לפי גישה זו, חלקה השני של ההצהרה, חף אנכי, משמש כהקבלה לחלקה הראשון, ומדגיש את הניקיון המוחלט מעוון [רש"י, רלב"ג, מצודת ציון, מצודת דוד, אבן עזרא].
מנגד, יש המפרשים את המילה חף כנגזרת מהשורש המבטא כיסוי וחיפוי. לפי דעה זו, הכוונה היא שהאדם "מכוסה" ומוגן מן החטא, או לחלופין, שהוא עטוף ומכוסה בצדק [רמב"ן, אבן עזרא].
על גבי פרשנות זו של כיסוי וחיפוי, נוסף רובד פילוסופי עמוק תוך הבחנה בין השימוש במילה אני בחלקו הראשון של הפסוק, לבין המילה אנכי בחלקו השני. ההצהרה זך אני מתייחסת לכך שהאדם לא פשע בפועל. אולם, ההצהרה חף אנכי מתייחסת למצב שבו גם אם עברה במחשבתו של האדם כוונה לחטוא, העוון אינו מיוחס לו. המילה חף מתפרשת כאן מלשון חיפוי, כלומר שהאדם "מכוסה" ונתון תחת ידיעתו הקדומה של ה' המכריחה את מעשיו. השימוש במילה אנכי בא לשלול את אחריותו הבלעדית של האדם ולהדגיש כי פעולותיו מוכרחות, ולכן בסופו של דבר אין לייחס לו את העוון [מלבי"ם].