ברגע קריטי בבית דין של מעלה, מתהפכת מידת הדין למידת הרחמים, ואדם שעמד על סף מוות זוכה להצלה פתאומית. התמונה המצטיירת מדגישה את כוחה של זכות אחת בודדת להכריע את הכף לטובת החיים, גם כאשר קטגורים רבים דורשים ענישה.
המילה וַיְחֻנֶּנּוּ מתארת את רחמי ה'. רוב הפרשנים מסכימים כי ה' הוא שמרחם על האדם החולה ונוטה לו חסד [רש"י, רמב"ן, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המפרשים כי ה' חונן דווקא את המלאך המליץ יושר בעד האדם [אלשיך].
לאחר מכן ה' פונה אל המלאך המגן על האדם, וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ, כלומר ציווי להציל ולפדות את האדם מיד מלאכי המוות [רמב"ן, תקות אנוש]. המילה פְּדָעֵהוּ היא יחידאית ואין לה מקבילה נוספת במקרא [אבן עזרא]. רובם המכריע של הפרשנים מסבירים כי משמעותה זהה למילה "פדהו" או "פדאהו" מלשון פדיון, כאשר האות ע' מתחלפת באות א' או ה' [רש"י, מצודת ציון, רמב"ן, אבן עזרא, רלב"ג]. גישה נוספת מצביעה על כך שהשורש קרוב לשפה הערבית, ומשמעותו הסרה ופנייה של הסכנה [מלבי"ם].
הציווי הוא לפדות את האדם מֵרֶדֶת שָׁחַת, להצילו מן המוות והירידה אל הקבר [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
ההצלה מתאפשרת משום שה' מכריז מָצָאתִי כֹפֶר, כלומר נמצא פדיון וכפרה לעוונותיו של האדם. באשר למהותו של אותו כופר, הגישה המרכזית קובעת כי הזכות והיושר של האדם הם המשמשים כפדיון נפשו. הדבר ממחיש את רחמי ה' המרובים, שכן זכות אחת ומלאך מליץ יושר אחד נחשבים כבעלי משקל רב, ויכולים להכריע את הדין גם כנגד אלף מלאכים מקטרגים המלמדים חובה על האדם [מצודת דוד, רמב"ן, מלבי"ם]. לעומת זאת, דעה ייחודית גורסת כי המלאך, שנוצר מאותה זכות בודדת, אינו מתבטל כדי לשמש כפדיון. תחת זאת, ייסורי הגוף והחולי שהאדם כבר עבר הם אלו שממרקים את חטאיו ומהווים את הכופר עצמו [אלשיך].