כאשר אדם עומד מול ייסורים קשים, הוא עלול לחוש כי הצדק עמו וכי ההשגחה העליונה מתאכזרת אליו לחינם. אליהוא פונה לאיוב ומבהיר לו כי גם אם טענותיו כלפי רעיו מוצדקות, ואפילו אם הוא אכן צדיק גמור, הוא שוגג לחלוטין בניסיונו להצדיק את עצמו על חשבון בוראו [רמב"ן, מצודת דוד]. על טענתו של איוב כי ה' מתאנה לו ומחפש להעליל עליו עלילות, משיב לו אליהוא בנחרצות: הן זאת לא צדקת אענך. יש הסבורים כי אליהוא אינו מעוניין כלל להאריך בהסברים, אלא פוסק באופן חד וברור שאיוב טועה [אלשיך].
הבסיס לטעותו של איוב טמון בחלקו השני של הפסוק: כי ירבה אלוה מאנוש. המפרשים מסכימים כי משמעות המילה ירבה היא יגדל, וכי היא מבטאת את עליונותו, כבודו וגדולתו של ה' על פני האדם [מצודת ציון, רלב"ג, אבן עזרא].
מתוך הבנת גדולה זו, מתפצלים הפרשנים למספר כיווני חשיבה המשלימים זה את זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שגדולתו האינסופית של ה' שוללת ממנו מידות אנושיות פגומות. כשם שאדם שלם ומוסרי אינו מעליל עלילות שווא על זולתו, קל וחומר שה' אינו מחפש להתאנות לבריותיו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, לה' יש שפע של צדקות, ולכן הוא אינו זקוק לדקדק כל כך אחר חטאי האדם [רש"י].
גישה שונה קוראת את הפסוק כשאלה רטורית המדגישה את חוסר התלות של ה' באדם. להבדיל ממלך בשר ודם שמתגדל ומתעשר על ידי גביית מסים מנתיניו, ה' אינו מתגדל מהאדם, שהרי הכל כבר שייך לו, ולכן אין לו שום סיבה לרדוף את איוב [אלשיך].
מנגד, יש המפרשים כי המילים כי ירבה מתייחסות למהות הטענה של איוב שאותה אליהוא דוחה. לפי פירוש זה, איוב טען שה' דורש מהאדם דרישות רבות וגדולות מכפי יכולתו הפיזית, ואף מעניש אותו על מעשים שנעשו מתוך הכרח. על כך משיב אליהוא שזו טעות, שכן ה' דורש מהאדם רק כפי כוחו החומרי ואינו מצפה ממנו לנהוג כמלאך [מלבי"ם].
לבסוף, פרשנות ייחודית מציעה כי הפסוק נכתב בשינוי סדר המילים מתוך כבוד כלפי מעלה. למעשה, הפסוק מכוון לומר "כי ירבה אנוש מאלוה", כלומר, הביקורת על איוב היא על כך שהוא מנסה להרבות את זכויותיו שלו יותר מאשר את צדקת ה' [תקות אנוש].