אדם שעבר ייסורים ומחלה זוכה לשיקום רוחני עמוק לאחר ששב מדרכו. הפנייה הכנה אל ה' מסירה את המחיצות שיצרו החטאים, ומובילה לרצון אלוהי, לשמחה, ולהשבת מעמדו הרוחני וזכויותיו הקודמות של האדם.
כאשר האדם שב בתשובה ומתפלל, הוא יֶעְתַּר אל ה', כלומר מרבה בתפילה ובתחנונים [מצודת ציון, מלבי"ם]. תפילה זו באה לאחר שהייסורים והמכאובים כבר כפרו על עוונותיו הראשונים [רמב"ן]. [אלשיך] מצביע על כך שהמילה יֶעְתַּר כתובה בלשון עתיד, בעוד שהמילה וַיִּרְצֵהוּ כתובה בלשון עבר. שינוי זה מלמד על מהירות ההיענות האלוהית; עוד בטרם יסיים האדם את תפילתו, ה' כבר מתרצה אליו ומקבל אותו באהבה.
בעקבות קבלת התפילה, האדם זוכה לקרבה אלוהית, והוא וַיַּרְא פָּנָיו בִּתְרוּעָה. הפרשנים נחלקו במשמעות המילה בִּתְרוּעָה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לשמחה גדולה, שבה האדם מודה לה' על שגאל את נפשו ממוות, ומשבח אותו בבית התפילה [אבן עזרא, מצודת דוד, תקות אנוש, שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים מילה זו כביטוי לעצם התפילה והצעקה אל ה' [רש"י, רלב"ג]. גישות נוספות רואות בכך ביטוי לדבקות עמוקה של הנפש באלוהים [מלבי"ם], או לחלופין, עדות ללב נשבר והכנעה מתוך תעניות וסיגופים המלווים את תהליך התשובה [חומת אנך].
בסופו של התהליך, ה' וַיָּשֶׁב לֶאֱנוֹשׁ צִדְקָתוֹ. השבה זו מתפרשת בכמה רבדים. ברובד הפשוט, ה' משיב לאדם את גמול ושכר צדקתו, ואינו מנכה מזכויותיו למרות שהציל אותו ממוות [מצודת דוד, שטיינזלץ]. ברובד המשפטי, האדם חוזר למעמדו כצדיק ויוצא זכאי בדינו ממש כפי שהיה טרם החטא [רמב"ן, מלבי"ם]. ברובד הרוחני והפנימי, מוסבר כי בעת החטא, עוונותיו של האדם הבדילו בינו לבין המצוות שעשה, והרחיקו ממנו את ניצוצות הקדושה. כעת, בזכות התשובה, כל אותן זכויות ומצוות שהיו מנותקות ממנו שבות ונדבקות בנפשו מחדש [אלשיך, חומת אנך]. הניסוח הכללי של הפסוק, המשתמש במילה לֶאֱנוֹשׁ במקום לומר "לו", בא ללמד שכלל זה אינו תקף רק לאדם ספציפי, אלא לכל מי שמתפלל וזוכה לרצון והשגחה מאת ה' [תקות אנוש].