איוב, פרק ז׳, פסוק ד׳

כאשר אדם שרוי בייסורים, תפיסת הזמן שלו משתבשת והופכת למעמסה. ברדת הלילה, אִם־שָׁכַבְתִּי וְאָמַרְתִּי מָתַי אָקוּם, הוא מצפה לבוקר בתקווה שיקל על כאבו, ומייחל שהעָרֶב יחלוף וינדוד במהרה, או לחלופין שוכב ער וּמִדַּד ומודד בליבו כל רגע ארוך של חוסר שינה. אולם מעגל הסבל נמשך ללא הרף, והוא חווה וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים, המתבטאים בהתהפכות על המשכב ובמחשבות טורדניות עֲדֵי־נָשֶׁף, היא שעת הדמדומים. מנגד, ניתן להבין את הפסוק כתיאור של השתוקקות רוחנית לעבודת ה', שבה האדם מודד את הלילה כדי לקום ללמוד תורה, ומתנודד בהליכה במהלך היום כדי להילחם בעייפות ולהמשיך בלימודו.