לנוכח הפורענות הקרבה, הנביא קורא להנהגה הרוחנית להוביל את העם לתגובה של תשובה מעשית וזעקה פומבית.
הקריאה קַדְּשׁוּ צוֹם משמעותה להכין, להזמין או לגזור על הציבור יום תענית קבוע. במקביל לתענית, הנביא דורש קִרְאוּ עֲצָרָה. למושג זה ישנן שתי משמעויות מרכזיות המשלימות זו את זו בקרב הפרשנים: האחת היא קריאה לאסיפת המונים [רש"י, מצודת דוד], והשנייה היא עצירה והימנעות ממלאכה כדי להתפנות לתפילה [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם]. מהות הצום אינה מסתכמת רק בהימנעות מאכילה ושתייה, אלא המטרה היא להתכנס יחד ברוב עם כדי לשמוע דברי התעוררות ותוכחה מפי הזקנים, מתוך כוונה להביא את הציבור לבכייה ולתשובה, כפי שהיה נהוג לעשות בעתות צרה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הציווי אִסְפוּ זְקֵנִים כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מעורר דיון לגבי הגורם המאסף. גישה אחת מפרשת כי זוהי פנייה אל הכהנים, שעליהם לאסוף את הזקנים ואת כל יושבי ארץ ישראל [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי הפנייה היא אל הזקנים עצמם, שעליהם מוטלת החובה לאסוף את כל העם [אבן עזרא, מלבי"ם].
ההתכנסות כולה צריכה להיערך בבֵּית ה', כאשר מילת היחס "אל" חסרה בפסוק והכוונה היא אל תוך בית ה' [אבן עזרא, מצודת דוד]. התכלית של אסיפה זו היא וְזַעֲקוּ אֶל ה' – זעקה משותפת של העם כולו בתקווה שה' ישמע את תפילתם, יקבל את תשובתם ויבטל את גזרת מכת הארבה טרם בואה, או לחלופין יסיר את המכה מעליהם אם זו כבר החלה [רד"ק].