מכת הארבה מתעצמת בשל בצורת קשה הפוקדת את הארץ במקביל, ופגיעתה מגעת לא רק ליישובי האדם אלא גם אל המרחבים הפתוחים. הביטוי גַּם־בַּהֲמוֹת שָׂדֶה מתייחס לחיות הבר ולבהמות המדבריות שאינן ניזונות ממרעה רגיל ואינן נמצאות תחת שליטת האדם. המלבי"ם מוסיף כאן ממד רעיוני ומסביר כי חיות אלו צועקות אל ה׳ מעין זעקת חמס, בתהייה מדוע הן צריכות להיענש ולסבול ממחסור בגלל עוונותיהם של בני האדם.
הפועל תַּעֲרוֹג מופיע בלשון יחיד אף שהנושא הוא ברבים, כדי ללמד שכל חיה וחיה זועקת בפני עצמה [רד"ק, אבן עזרא]. משמעות המילה היא נהימה, געייה או קריאה הנובעת מצימאון כבד, בדומה לקולו הייחודי של האייל הצמא למים [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם]. האבן עזרא מציין כי זעקת הבהמות משלימה תיאור מטפורי, שבו גם עצי השדה זועקים אל ה׳ לנוכח החורבן.
הסיבה לזעקתן היא כִּי יָבְשׁוּ אֲפִיקֵי מָיִם, כלומר המקומות העמוקים שבהם המים זורמים בדרך כלל בחוזקה התייבשו לחלוטין בעקבות עצירת הגשמים [מצודת ציון, אבן עזרא]. הרד"ק מבחין בין המחסור במזון למחסור במים וטוען כי חיות הבר, שנודדות הרחק ממקום היישוב שאליו הגיע הארבה, עשויות למצוא מעט עשב לח פה ושם, אך ללא מים באפיקי הנחלים הן אינן יכולות לשרוד, שכן הצורך שלהן בשתייה גובר על הצורך במזון.
בנוסף לצימאון, וְאֵשׁ אָכְלָה נְאוֹת הַמִּדְבָּר. החום והיובש כילו את מקומות המרעה במדבר שבהם נוהגים הרועים לנטות את אוהליהם, והם נראים כאילו נשרפו באש [רד"ק, מלבי"ם]. המצודת דוד מציג כאן תגובת שרשרת, ולפיה מכיוון שהמרעה התייבש, הרועים אינם מביאים עוד את צאנם למדבר, וכתוצאה מכך חיות הטרף נותרות ללא חיות בית לטרוף ורעבות ללחם.