קול תרועת אזהרה מהדהד ברחבי ירושלים, קורא לעם להתעורר אל מול גזירה אלוהית חמורה ובלתי נמנעת. זעקת השופר אינה רק אות אזהרה טכני מפני סכנה, אלא קריאה דחופה לחשבון נפש ותשובה רגע לפני פרוץ האסון.
הפרשנים מסכימים כי הקריאה תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי נועדה לעורר את לב העם לחזור בתשובה. יש שרואים בשני חלקי המשפט כפל עניין במילים שונות, המדגיש כי ציון היא הר הקודש [רד"ק, מצודת דוד]. לעומתם, יש המבחינים בין הפעולות והמיקומים: תִּקְעוּ היא תקיעה רצופה שנועדה לאסוף ולהקהיל את כלל תושבי העיר ציון, בעוד וְהָרִיעוּ היא קול שבר וחרדה המושמע בבית המקדש עצמו [מלבי"ם]. גישה נוספת רואה בתקיעה זו הכרזה על חורבן הבית והגלות, מעין היפוך טראגי של שופר שנת היובל – במקום להכריז על חזרת כל אדם לאחוזתו, השופר מבשר על עקירת העם מאדמתו [אברבנאל].
כתוצאה מקול השופר המחריד, יִרְגְּזוּ – כלומר יחרדו, יפחדו ויזדעזעו – כל יושבי הארץ [מצודת דוד, מצודת ציון, שטיינזלץ]. החרדה נובעת מהגעתו של יוֹם ה', יום הפורענות שבו יכה ה' את הארץ, בין אם באמצעות מכת ארבה כבדה [רש"י, שטיינזלץ] ובין אם בחורבן מדיני וגלות [אברבנאל].
בסיום הפסוק מופיעה סתירה לכאורה: כִּי־בָא... כִּי קָרוֹב. האם יום הפורענות כבר הגיע ("בא") או שהוא רק מתקרב ("קרוב")? הפרשנים מסבירים כי בשונה מהחלטות של בשר ודם שיכולות להתעכב או להשתנות, כאשר מדובר בגזירה אלוהית קרובה שאין דבר היכול לחצוץ בעדה ולעצור אותה, היא נחשבת ודאית כאילו כבר התרחשה בפועל [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל].
עם זאת, עצם הציווי לתקוע בשופר ולהריע גם בשלב המאוחר שבו הפורענות כבר מתחילה להתרחש, מלמד מסר עמוק של תקווה: לעולם לא מאוחר לשוב אל ה', וגם בעת צרה ממשית, כשהיום הגדול כבר בפתח, כוחה של התשובה יפה כדי לעורר פלאות ורחמים [אבן עזרא, אברבנאל].