זעזוע עמוק מלווה את יום הפורענות, ומקיף את הבריאה כולה מן הארץ ועד לגרמי השמים. המילים לְפָנָיו רָגְזָה אֶרֶץ רָעֲשׁוּ שָׁמָיִם מבטאות תנועה של חרדה ורעדה [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי תיאור קוסמי זה נאמר דרך משל, ונועד להמחיש את רוב הצרה והצער הגדול שיפקדו את העולם [רד"ק, מצודת דוד]. לפי קו חשיבה זה, הארץ הרוגזת מסמלת את אנשי הארץ החרדים, ואילו השמש והירח שקָדָרוּ, כלומר השחירו, משקפים את תחושת החושך והייאוש של בני האדם הנתונים בצרה [אבן עזרא, מצודת ציון]. יש אף המוסיפים כי השמים עצמם רועשים כהשתתפות בפורענות הבאה על ישראל [רש"י].
גישה אחרת רואה בפסוק עדות לביטול מוחלט של חוקי הטבע. המאורע אינו מתנהל על פי מערכת סדרי בראשית הרגילה, אלא בהשגחה ישירה מאת ה'. לכן הארץ רוגזת תחילה, וממילא גורמת לשמים לרעוש – כאשר המילה רָעֲשׁוּ מבטאת זעזוע חזק יותר מן המילה רָגְזָה – שכן ההנהגה הטבעית נעקרת ממקומה והשפעתם של גרמי השמים מתבטלת כליל [מלבי"ם].
מנגד, קיים פירוש מוחשי הקושר את הפסוק להגעת מחנה הארבה. על פי פירוש זה, מיליוני החרקים המעופפים בצפיפות רבה יוצרים ענן שחור וכבד שבא מרחוק ומסתיר בפועל את עין השמים, וכך מאפיל על אור היום וגורם לגרמי השמים להחשיך [ביאור שטיינזלץ].
החשכה מוחלטת זו מתוארת בסוף הפסוק במילים וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה אָסְפוּ היא הכנסה פנימה, ואילו נָגְהָם משמעו הארה וזריחה. כלומר, הכוכבים כביכול מכניסים ואוספים את אורם לתוך עצמם, כך שזיוום נעלם ואינו מאיר עוד על פני תבל.