קריאה אותנטית לתשובה פנימית עומדת במרכז הדברים, תוך העדפת התיקון הנפשי על פני סממני אבלות חיצוניים. לנוכח אסון הארבה המשחית את הארץ, התגובה הטבעית של העם היא להתאבל, אך הנביא דורש מהם התבוננות עמוקה יותר ושינוי מהותי.
הדרישה וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם מתייחסת למנהג הרווח לקרוע את הבגדים כביטוי חיצוני של צער ואבל בעת צרה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנביא תובע הכנעה פנימית אמיתית ולא רק מעשה חיצוני, שכן ה׳ אינו מייחס חשיבות לקריעת הבגדים כשלעצמה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. קריעת הלב משמעותה פתיחתו, הסרת המכסה או "ערלת הלב" המונעים ממנו להבין את האמת, וסילוק המחשבות הרעות [אבן עזרא, מצודת ציון, רד"ק].
מנגד, יש המפרשים קריאה זו כהבטחה של סיבה ותוצאה: אם תקרעו את לבבכם בתשובה, כלל לא תגיעו למצב שבו תצטרכו לקרוע את בגדיכם מתוך צער על אסון [רש"י, רד"ק]. זווית ייחודית נוספת מציעה שהאבל והקריעה לא צריכים להיות על הצרה הפיזית שבאה על העם, אלא על העוונות עצמם, שכן החטאים רעים ומזיקים לאדם הרבה יותר מהעונש שבא בעקבותיהם [מלבי"ם].
מתוך אותה הכנעה נדרש העם וְשׁוּבוּ אֶל־ה' אֱלֹהֵיכֶם [מצודת דוד], וזו צריכה להיות תשובה הנעשית מתוך אהבה [מלבי"ם]. ההצדקה והתקווה במהלך זה טמונות במידותיו של ה׳, כִּי־חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וְנִחָם עַל־הָרָעָה. המילה וְנִחָם משמשת כאן כשם תואר [אבן עזרא, מנחת שי], ומשמעותה חרטה או הפיכת המחשבה לטובה [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי דרכו של ה׳ היא לרחם ולבטל את הגזירה הרעה עבור השבים אליו [רד"ק], ואף אם הרעה והאסון כבר החלו להכות במציאות, בכוחה של התשובה לעורר את רחמיו ולהביא לביטול העונש [מלבי"ם].