לאחר תיאורי החורבן והאבל, חל מהפך דרמטי של נחמה והבטחה לשיקום פלאי. הפנייה אַל־תִּירְאִי אֲדָמָה מתפרשת בכמה רבדים. יש הרואים בה פנייה ליושבי ארץ ישראל [רד"ק], או לארץ ישראל עצמה, בתנאי שהעם ישוב בתשובה [רש"י]. מנגד, יש המדגישים כי המילה אֲדָמָה מכוונת ספציפית לשטחי האילנות והמטעים, ולא לשדות התבואה [מלבי"ם]. ההוראה שלא לירא נועדה להרגיע את החשש שמא מכת הארבה תשוב [מצודת דוד], והיא עומדת בניגוד ישיר לתיאור המכה קודם לכן כדבר "נורא מאוד" [אבן עזרא].
הקריאה גִּילִי וּשְׂמָחִי מחליפה את ציוויי האבל, המספד והצום שהיו מנת חלקם של העם בזמן המכה [רד"ק, אבן עזרא]. הפרשנים מבחינים בין שני סוגי השמחה המוזכרים כאן: גִּילִי מבטא התפרצות של שמחה פתאומית על בשורה טובה ובלתי צפויה, כדוגמת ההתאוששות הניסית של האילנות שהושחתו, בעוד שהמילה וּשְׂמָחִי מתארת מצב של שמחה קבועה ומתמשכת שבאה לאחר מכן [מלבי"ם].
ההבטחה כִּי־הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת מוסכמת על רוב הפרשנים כפעולת תגמול אלוהית: מעתה ה' יעשה טובה גדולה, כמשקל נגד לרעה הגדולה שגרם הארבה. פעולה זו מתוארת כנס עצום שהוא למעלה מדרך הטבע, אשר מתרחש בזכותם של ישראל [מלבי"ם].