קריאה ותקווה עומדות במוקד דברים אלו, המבטאים את הציפייה כי חזרה כנה למוטב עשויה לשנות גזרה אלוהית קשה, ולהותיר לפחות שארית של שפע שתאפשר את המשך הקשר בין העם לבוראו.
בביאור המילים מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם, נחלקו הפרשנים לשתי גישות מרכזיות באשר לזהות השב. הגישה הראשונה סבורה כי הדברים מכוונים אל האדם החוטא: כל מי שיודע בעצמו שיש בידו עוון, או שמכיר את דרכי התשובה, עליו לשוב מדרכו ולהתחרט [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. ברוח זו יש המחדדים כי הקריאה מופנית גם ליחיד: גם אם הציבור הרחב מסרב לחזור בתשובה, על האדם הפרטי לעשות זאת. אמנם תשובת היחיד לא תבטל לחלוטין את הגזרה הכללית, אך היא תפחית את חומרת העונש שנועד לאותו אדם [מלבי"ם]. מנגד, הגישה השנייה מפרשת כי המילים מכוונות כלפי ה': יש כאן תקווה שאולי ה' בעצמו ישוב וינחם, כלומר יתחרט על הגזרה בעקבות תשובת העם [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הסיבה לניסוח המהוסס "מי יודע" נובעת מכך שריבוי החטאים מקשה על ביטול מוחלט של העונש, וייתכן שה' בכל זאת יעניש במידה מסוימת [רד"ק].
ההבטחה כי ה' וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כהתייחסות למכת הארבה. המשמעות היא שהארבה לא ישחית את התבואה כליל, ואחרי שילך תישאר ברכה בצומח ובפירות [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
השארת הברכה בתבואה תאפשר להביא ממנה מִנְחָה וָנֶסֶךְ לַה' אֱלֹהֵיכֶם, כקרבן תודה למקדש [מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הבטחה זו באה כנחמה וכתיקון לנבואה הקודמת בספר, שהזהירה מפני הכרתת המנחה והנסך מבית ה' [רד"ק].
גישה היסטורית שונה מציעה כי הפסוק כולו מתייחס לתקופת גלות בבל ושיבת ציון. לפי פירוש זה, "מי יודע" הוא ביטוי לאמונה שה' ישוב וינחם על הרעה ויחזיר את העם לירושלים. ה"ברכה" שתישאר מבטאת את העובדה שרק קומץ קטן מן הגולים ישוב לארץ בתקופת בית שני, והם יהיו השארית המבורכת. האזכור הספציפי של "מנחה ונסך" רומז לכך שבבית שני תחזור רק עבודת הקרבנות, אך יחסרו בו מעלות רוחניות עליונות שהיו בבית ראשון, כדוגמת הנבואה, ארון הברית והאורים והתומים [אברבנאל].