קריאת החירום להשמעת קול השופר מהווה נקודת מפנה, המעבירה את המוקד מאזהרה לקריאה מעשית לאסיפה ותשובה. הפרשנים נחלקים לגבי הרקע והתזמון של קריאה זו. גישה אחת גורסת כי הציווי מגיע לאחר שמכת הארבה כבר הכתה והשחיתה את הארץ [אבן עזרא, מלבי"ם]. לפי תפיסה זו, מטרת תקיעת השופר בשלב זה אינה לעורר חרדה, שכן העם כבר חרד מהאסון שהתרחש, אלא לאסוף אותם כדי שישובו בתשובה ויביאו לסילוק המכה, כאשר העם מתעורר מעצמו לקבוע צום [מלבי"ם]. לעומת זאת, יש המפרשים כי קריאה זו רומזת לחורבן עתידי אחר ולגלות ארוכה, וכאן השופר משמש כאזעקה המזהירה מפני האויבים המתקרבים [אברבנאל].
מתוך מטרה לעורר את העם, הפסוק מפרט שלוש פעולות מעשיות:
תִּקְעוּ שׁוֹפָר נועד להזהיר את העם ולעורר אותו לחזור בתשובה [מצודת דוד].
קַדְּשׁוּ צוֹם משמעו להזמין, להכין ולהקדיש יום מיוחד לתענית [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
קִרְאוּ עֲצָרָה היא הכרזה על אסיפה וקיבוץ של העם אל בית ה׳ [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. אסיפה זו נועדה להיות כוללת ומוחלטת, ולאחד את כל שדרות העם, מזקנים ועד טף ואפילו חתנים וכלות, לאבל, בכי ותענית משותפים [אברבנאל].