הבטחה אלוהית לסילוקו המוחלט של גורם הרסני המאיים על העם, תוך תיאור ציורי של השמדתו ופיזורו למקומות שוממים. הכתוב מקפל בתוכו משמעויות פיזיות, היסטוריות ורוחניות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק עוסק במכת הארבה. המילה הַצְּפוֹנִי מתייחסת לחיל הארבה המגיע מפאת צפון, נתיב הגעה חריג שכן בדרך כלל הארבה פושט מאזורי הגידול שבאפריקה בדרום או במזרח [ביאור שטיינזלץ]. ה' מבטיח להרחיק את הארבה ולהדפו אֶל־אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה, מקום מדברי בו לא ימצא החרק מזון, יגווע ברעב וימות [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד].
ממדיו של נחיל הארבה מתוארים כעצומים, ולכן ה' יפזר אותו בעזרת הרוח לשני כיוונים מנוגדים: אֶת־פָּנָיו, כלומר החלק הראשון והקדמי של הנחיל, הוא ידחף אֶל־הַיָּם הַקַּדְמֹנִי שהוא הים המזרחי, הלא הוא ים המלח או הכנרת. וְסֹפוֹ, החלק האחורי של הנחיל, ייהדף אֶל־הַיָּם הָאַחֲרוֹן, הוא הים המערבי, הים התיכון [רוב הפרשנים].
לאחר מותם של מיליוני החרקים בערבה הצחיחה, וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ – ריח הסירחון של פגריהם יעלה באפם של העוברים והשבים. בעוד שרוב הפרשנים רואים בצמד המילים "באשו" ו"צחנתו" כפל לשון שנועד להדגיש את עוצמת הסירחון, יש המבחינים בין המונחים: בָאְשׁוֹ מתייחס לפגרים הנרקבים שמעפשים את האוויר וגורמים למחלות, ואילו צַחֲנָתוֹ מתייחס לזרע ולביצים המקולקלים שהארבה מותיר אחריו [מלבי"ם].
סילוק הארבה מוסבר במילים כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת, כלומר משום שהארבה עשה רעה גדולה והרס רב בארץ, ה' ריחם על העם והמיתו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. לחלופין, הפירוש הוא שהארבה השלים בהצלחה את שליחותו לעורר את העם לתשובה, ומשכך אין בו עוד צורך כדי לייסרם [מלבי"ם].
רובד פרשני היסטורי מזהה את הַצְּפוֹנִי עם צבא מַלְכֵי אַשּׁוּר הפולש מצפון, שחילותיו יפוזרו על ידי ה' חלקם למזרח וחלקם למערב [רש"י].
מעבר למשמעות הפיזית וההיסטורית, הפרשנים מציגים רובד רוחני עמוק על בסיס דברי חז"ל, לפיו הַצְּפוֹנִי הוא יצר הרע, ש"צפון" ומוסתר בתוך ליבו של האדם. ה' עתיד להרחיק את יצר הרע למקום שומם שבו אין בני אדם שיוכל להתגרות בהם [רד"ק]. לפי גישה זו, שני הימים מסמלים את בית המקדש הראשון והשני, שיצר הרע שם את פניו אליהם, החטיא את העם והביא לחורבנם [רש"י, רד"ק].
את המילים כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת מסבירים בהקשר זה כי יצר הרע פושט ידו בגדולים ומתגרה במיוחד בתלמידי חכמים [רש"י, רד"ק]. גישה ייחודית מסבירה כי יצר הרע מוגדר כמי שהגדיל לעשות משום שהוא פועל במרמה מתוחכמת: הוא אינו מפתה את האדם ישירות לעבירה גלויה משום שהוא יודע שהאדם יסרב, אלא מעודד אותו תחילה לקיים מצווה (כמו השכמה מוקדמת לבית הכנסת), מתוך כוונה להכשיל אותו בדרך בעבירות אחרות (כגון הרהור רע או דיבור לשון הרע). בשל ניצול מצוותיו של ה' לרעה כדי להפיל את האדם ברשת, עולה סירחון רמאותו והוא נידון להשמדה [חומת אנך]. סילוקו של יצר הרע, שהוא הסיבה הפנימית לחטא, מוביל בהכרח גם לסילוקו של הארבה, שהוא רק התוצאה והעונש על אותו חטא [מלבי"ם].