מכת הארבה מוצגת לא רק כאסון טבע, אלא כמערכה צבאית אלוהית מתוכננת ומעוררת אימה, המלווה באזהרה מוקדמת.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ מתארות אזהרה נבואית. ה' השמיע את קולו באמצעות נביאיו עוד בטרם הגיעה הצרה, במטרה לעורר את העם לחזור בתשובה לפני שיישלח בהם הצבא המשחית [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, יש החולקים על פירוש זה וסבורים כי קולו של ה' אינו מסר נבואי, אלא מתבטא בשאון האדיר של נחיל הארבה עצמו, המרעיש את הארץ לקראת בואו כמו רעידת אדמה [אבן עזרא].
הארבה מתואר במונחים צבאיים, והוא בגדר צבא לא אנושי הפועל בשליחות אלוהית [ביאור שטיינזלץ]. הוא נקרא חֵילוֹ על שום התקבצותו וכוחו הרב, ו-מַחֲנֵהוּ משום שהארבה חונה בשדה המערכה כצבא המזומן לקרב [מלבי"ם].
בביאור המילים כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ, רוב המפרשים מסבירים כי מדובר בכוחו של הארבה, המבצע במדויק את שליחותו ופקודתו של ה' [מצודת דוד, אבן עזרא]. עם זאת, קיימת גישה ייחודית המפרשת כי עֹשֵׂה דְבָרוֹ הוא דווקא האדם השב בתשובה ועושה את רצון ה'. אדם כזה הופך להיות חזק ועצום יותר ממחנה הארבה, ובכוחו להתגבר על הצרה ולגרשה מן הארץ [מלבי"ם].
סופו של הפסוק עוסק ב-יוֹם ה', שהוא יום הפורענות והעונש שהוגבל מראש לחוטאים [מצודת דוד, מלבי"ם]. מכת הארבה משמשת גם כמעין הקדמה, שדרכה ניתן להבין את האימה הצפויה ביום הדין הגדול של אחרית הימים [ביאור שטיינזלץ]. לנוכח אימה זו עולה הזעקה וּמִי יְכִילֶנּוּ, כלומר, מי יוכל לסבול ולהחזיק מעמד ביום הקשה הזה [מצודת ציון, רד"ק]. לחלופין, השאלה מבטאת קריאה לפעולה: מי יאזור אומץ לשוב בתשובה, ובכך "יכיל" את הפורענות וימנע ממנה להזיק לו [מלבי"ם].