יום הפורענות הקרב ניצב כאירוע היסטורי חסר תקדים בעוצמתו, המכסה את הארץ באפלה מוחלטת ומביא עמו כוח הרסני שאין לו מקביל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר מכת ארבה כבדה. הארבה מכונה עַם בהשאלה, משום שהחרקים מתחברים ונעים יחד כמערכת צבאית מאורגנת [אבן עזרא, מצודת דוד].
התיאור של יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה וכן עָנָן וַעֲרָפֶל מבטא את הסתרת אור השמש בשל הכמות העצומה של הארבה המכסה את עין הארץ [רד"ק, אבן עזרא]. המילים מבטאות הדרגה בחומרת המצב, כאשר החושך הופך למוחשי וממשי: אֲפֵלָה גרועה מחֹשֶׁךְ, ועֲרָפֶל הוא ענן עבה וסמיך יותר מעָנָן רגיל [מלבי"ם, מצודת ציון]. לצד הפירוש הפיזי, יש המסבירים כי החושך משמש כדימוי לצרה ולעצבות, בדומה לאור המסמל שמחה [רד"ק]. מנגד, גישה פרשנית אחרת לוקחת את הפסוק לכיוון היסטורי, ורואה בו נבואה על חורבן בית ראשון. לפי גישה זו, הצבא הזר של נבוכדנצר הוא העם הרב והעצום, והחושך והענן הם כינויים לצרות החורבן, ואולי אף רומזים ליום תשעה באב [אברבנאל].
התפשטות האסון מתוארת במילים כְּשַׁחַר פָּרֻשׂ עַל־הֶהָרִים. רוב הפרשנים מסבירים שכפי שאור הבוקר פוגע תחילה בפסגות ההרים ומתפשט בעולם כהרף עין, כך יכסה הארבה את הארץ באופן פתאומי ומהיר [רד"ק, אבן עזרא, רש"י, מצודת דוד]. יש המוסיפים כי מבעד לחושך, הארבה ייראה נוצץ ומבריק למרחוק כאור השחר [מלבי"ם]. לעומת זאת, לפי הגישה הרואה בפסוק תיאור של חורבן, המילה שחר אינה נגזרת מאור הבוקר, אלא מלשון שחור וקדרות, כלומר חושך מוחלט יהיה פרוש על ההרים [אברבנאל].
הפסוק מדגיש כי אירוע זה הוא יחיד במינו: כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן־הָעוֹלָם. הפרשנים מתמודדים עם ההבטחה שניתנה במכת ארבה במצרים, שם נאמר שגם אחריה לא יהיה ארבה כמותה. הם מסבירים כי במצרים אכן הייתה כמות עצומה יותר של מין ארבה אחד, אך הייחודיות של המכה הנוכחית היא בהגעתם של ארבעה מינים שונים של מזיקים יחד, או בזה אחר זה [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם].
לגבי העתיד, מובטח כי וְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף עַד־שְׁנֵי דּוֹר וָדוֹר, כלומר מכה כזו לא תשוב להופיע לעולם [מצודת דוד, רד"ק]. אולם, לפי הגישה המפרשת את הפסוק על חורבן הבית, הכוונה היא שצבא עצום כזה לא ייראה שוב במשך דורות רבים, עד להגעתו של טיטוס להחריב את בית המקדש השני, מאות שנים לאחר מכן [אברבנאל].