בעת צרה קורא הנביא לאסיפת התעוררות, צום ותשובה לאומית חסרת תקדים, שבה איש אינו פטור מהשתתפות בצער הציבור, מהגדולים ועד לקטנים ביותר, ואפילו אלו הנמצאים בשיא שמחתם.
הקריאה מתחלקת לפעולות שונות בהתאם לקהל היעד. לגבי העם נאמר אִסְפוּ, ולגבי הזקנים נאמר קִבְצוּ. ההבדל נובע מכך שפעולת הקיבוץ משמעותה איסוף של פרטים המפוזרים במקומות שונים, שכן הזקנים מפוזרים ברחבי העיר ויש לקבצם. לעומת זאת, העם אינו מפוזר, אלא רק זקוק לאסיפה והכנסה מהחוץ אל תוך בית ה' [מלבי"ם]. מבחינה דקדוקית, המילה קִבְצוּ מופיעה כאן בציווי של בניין קל, ללא דגש באות בי"ת [רש"י, מנחת שי].
בשונה מנבואות קודמות שבהן הזקנים נדרשו לעורר את העם, כאן המציאות הקשה כבר מורגשת היטב. העם נאסף ומתקדש מעצמו, ומכין את הקָהָל – אסיפת העם – לקראת צום. כעת העם הוא זה שמקבץ את הזקנים כדי שיתפללו בעדו [מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם].
האסיפה מקיפה את כולם, וכוללת גם עוֹלָלִים – פעוטות וילדים קטנים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ] וכן יֹנְקֵי שָׁדָיִם. הפרשנים מסבירים כי הצום חל גם על הקטנים, שמונעים מהם לינוק כדי שיבכו מרעב. לבכיית התינוקות יש מטרה כפולה: היא שוברת את לבם של המבוגרים ומכניעה אותם לתשובה, ובמקביל מעוררת את רחמי ה' שיחוס על צעקת הקטנים [רד"ק].
הדרישה להשתתפות בצער הציבור כה מוחלטת, עד שהיא מבטלת אפילו שמחת נישואין. חתן נדרש לצאת מחדרו, וכלה יוצאת מחֻפָּתָהּ. המושג חופה מתפרש כחדר נסתר ומכוסה המיועד להתייחדות בני הזוג [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק], או לחלופין ככינוי לתכשיטים ולעדיי הכלה החופפים ומכסים אותה [רד"ק]. החתן והכלה עוזבים את שמחתם ומצטרפים אל העם למספד, לבכי ולתחנונים, מראה קורע לב שנועד להרבות תחנונים ולעורר את העם כולו לתשובה שלמה [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].