לאחר תקופה קשה של בצורת ומכת ארבה שכילתה את היבול, קורא הנביא לתושבי ירושלים לעבור מאבל לצהלה. שמחה זו אינה מבוססת רק על ההצלה החומרית, אלא בעיקר על חידוש הקשר ורצון ה' בעמו בעקבות חזרתם בתשובה [מלבי"ם, רד"ק].
המילה הַמּוֹרֶה זוכה לשני אפיקי פרשנות מרכזיים. הגישה הראשונה רואה בה מושג רוחני: הכוונה היא לנביאים המדריכים ומורים לעם את הדרך לשוב אל ה' [רש"י, אבן עזרא, רד"ק], או אף ליסורים עצמם, כמו מכת הארבה, ששימשו כמורה דרך שלימד את העם לעשות צדקה ולהטיב את מעשיו [מלבי"ם]. הגישה השנייה מפרשת את המילה כגשם היורה, המרווה ומשביע את הארץ לאחר הזריעה [מצודת ציון, רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
המילה לִצְדָקָה מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כמתנת חינם וחסד אלוהי. ה' מוריד את הגשם מתוך רחמים וצדקה, תוך שהוא סולח לעם על פשעיהם, ולא כגמול יבש על מעשיהם [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לפי גישה אחרת, התכלית היא להצדיק ולזכך את העם [רש"י].
בהמשך מבטיח הנביא ירידת גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ, כלומר גשם מוקדם (יורה) וגשם מאוחר היורד על התבואה הבשלה [מצודת ציון]. המילה בָּרִאשׁוֹן מציגה מחלוקת מעניינת. יש המפרשים זאת כחזרה לזמן ה"ראשון" והתקין, לפני עצירת הגשמים, שבו כל גשם יורד בעונתו הטבעית [מצודת דוד, רד"ק].
אולם, פרשנים רבים מסבירים שהכוונה היא לחודש הראשון, הוא חודש ניסן, ורואים בכך תיאור של נס עצום. בדרך כלל קיים פער של חודשים רבים בין היורה למלקוש, וגשמים היורדים בניסן לאחר תקופת יובש נחשבים לעיתים לסימן רע. אך באותה שנת בצורת, לאחר שהעם צם והתפלל, ירדו שני סוגי הגשמים יחד בחודש ניסן. הגשמים הפתאומיים הללו הצמיחו את היבול החדש במהירות פלאית של אחד עשר ימים בלבד, והפכו את הרעב והאובדן לשפע ולברכה [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].