מענה ה' מגיע כהבטחה לשיקום חומרי ולאומי, המשיב לעם את שפע התבואה ואת כבודו האבוד לאחר משבר קשה. הפרשנים נחלקו למי בדיוק מופנית התשובה במילה וַיַּעַן: יש הסבורים כי ה' עונה לבקשת העם הצועק [מצודת דוד], יש המפרשים שהתשובה ניתנת לכוהנים הבוכים [אבן עזרא], ואחרים מסבירים כי המענה לעם מועבר באמצעות הנביאים [רד"ק]. עם זאת, יש המדגישים כי הפנייה הישירה לְעַמּוֹ מלמדת שה' עונה להם בזכות מעשיהם הטובים, ולא רק למען כבוד שמו [מלבי"ם].
בהבטחה הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, ה' מבשר על חזרת הברכה לתנובת השדה והצמחת העצים [מצודת דוד, רד"ק]. בחירת המילה "שולח" במקום "נותן" אינה מקרית; היא מרמזת שהשפע שייך לעם בדין ובזכות, וה' כביכול רק משלח אליהם את מה שכבר ראוי להם [מלבי"ם]. יתרה מזאת, אזכור וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר (היין והשמן) לצד הַדָּגָן מצביע על התערבות נסית: בעוד שדגן יכול לצמוח בדרך הטבע מזרעים חדשים, עצי הגפן והזית כבר נשחתו לגמרי כתוצאה מהמכה, והנבתם מחדש דורשת נס גלוי [מלבי"ם].
על המילים וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ מסכימים רוב הפרשנים כי הכוונה הפשוטה היא שתשבעו ממנו. אולם, מבחינה דקדוקית יש כאן חריגה, שכן פועל השביעה מופיע לרוב עם האות מ' (לשבוע ממשהו) ולא עם המילה "אותו". שימוש ייחודי זה נועד להדגיש שביעה מוחלטת ומלאה, עד שלא יחסר להם דבר ולא יזדקקו ליותר [אבן עזרא, מלבי"ם בביאור המילות]. שפע רב זה מוכיח שוב שה' פועל למען העם, שכן אילו היה פועל רק כדי למנוע את חילול שמו בעולם, היה מסתפק בנתינה מצומצמת [מלבי"ם].
בסיום הפסוק, ההבטחה וְלֹא־אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם מתייחסת לביזיון החברתי והלאומי שנגרם בעקבות הרעב. הפרשנים מציעים כמה היבטים לאותה חרפה: הגידוף והלעג של הגויים הקוראים להם "חסרי לחם" [רש"י], הצורך לנדוד ולהפוך לגרים בארצות זרות מתוך דוחק הרעב [מצודת דוד], או ההשפלה שבהימלטות וקיבוץ נדבות מעמי האזור [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. ביטול החרפה מבטא את דאגתו של ה' לא רק לקיומו הפיזי של העם, אלא גם לשמירה קפדנית על כבודו הלאומי [מלבי"ם].