נקודת המפנה של הנבואה מציגה מעבר חד מחורבן וייאוש לתקווה וגאולה. לאחר שהעם שב בתשובה, מתעוררים בה' שני רגשות עזים המניעים את הישועה: קנאה לכבוד הארץ, וחמלה עמוקה כלפי העם. אף על פי שהתרחשות זו עתידית, הנביא מתאר אותה בלשון עבר, שכן נבואות שנגזרו והוחלטו בבירור נחשבות בעיני הנביאים כוודאיות לחלוטין, כאילו כבר קרו [אבן עזרא, אברבנאל].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה וַיְקַנֵּא נגזרת משורש ק.נ.א, והאות למ"ד במילה לְאַרְצוֹ מעידה כי הפעולה נעשית למען הארץ ובעבורה. משמעות קנאה זו היא שה' מכניס ללבו את צרת הארץ, נלחם את מלחמתה ודואג לצרכיה [רש"י]. התעוררות זו באה בעקבות חילול כבוד ה' וחרפת ישראל בגויים; ה' מקנא לארצו השוממה והמקוללת הנמצאת בידי אדונים קשים, במיוחד כאשר הוא רואה את השפע המורעף על ארצות הגויים בעוד ארצו חרבה [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, קיים פירוש נוסף הקושר את המילה וַיְקַנֵּא ללשון התראה, ולפיו ה' התרה והזהיר את מכת הארבה לבל תשחית את ארצו [רש"י].
לצד הקנאה לארץ, הפסוק מתאר את יחסו של ה' לעם במילים וַיַּחְמֹל עַל־עַמּוֹ. ה' מרחם על עמו היושב כעבד מושפל בין העמים [אברבנאל]. ישנה הבחנה דקה וחשובה בין המושג "חס" למושג "חומל"; לעיתים ה' מושיע את העם רק כדי לחוס על כבוד שמו הגדול למען לא יחולל בגויים, גם אם העם אינו ראוי לכך. אולם כאן, מכיוון שישראל עשו תשובה שלמה, ה' פועל מתוך חמלה אמיתית. הוא מציל אותם בזכות צדקתם ובזכות מעלתם העצמית, מתוך אהבה לעמו ולנחלתו, ולא רק לשם שמירה על כבודו [מלבי"ם].