בעת משבר לאומי כבד, כאשר העם כולו מתכנס, כוהני ה' ניצבים בחצר המקדש וזועקים לישועה. הכתוב ממקד את מקום תפילתם בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ. בחירה זו אינה מקרית; זהו המקום הקבוע שבו נהגו הכוהנים לעבוד את עבודת הקורבנות, אך מכיוון שפגעי הטבע עצרו את הבאת המנחות, הם ממירים את העבודה בבכי ובתפילה באותו מקום ממש [רד"ק]. בנוסף, מיקום זה נבחר משום שאין זה ראוי לבכות בתוך היכל ה' פנימה [אבן עזרא]. מקום זה מזוהה גם עם יסודות המזבח שבהם התבצע ניסוך המים, עובדה המדגישה את מהות הזעקה לגשם ולסיום הבצורת [צפנת פענח].
בתפילתם מבקשים הכוהנים: חוּסָה ה'. משמעות המילה היא בקשת רחמים וחמלה [מצודת ציון], והיא מבטאת בקשה ממי שחומל על דבר שהוא יקר לו ושיש לו צורך בו [מלבי"ם].
הכוהנים מציגים שתי סיבות מרכזיות שבגינן על ה' להושיע אותם: האחת היא עַל עַמֶּךָ, בזכות היותם העם שלו והוא מלכם; והשנייה היא וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ, בזכות קדושתה של הארץ שהיא נחלתו ומקום השראת שכינתו [מלבי"ם].
החשש הגדול המובע בפסוק הוא מפני התוצאות ההרסניות של הרעב, שיובילו את העם לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם. הפרשנים נחלקו בהבנת מהותה של חרפה זו. הגישה המרכזית רואה בכך סכנה פוליטית וקיומית, שכן הרעב הכבד ירוקן את המדינה ממזון ויחליש את העם עד שלא יוכל להתגונן מפני אויבים שיפלשו לארץ [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לחלופין, חוסר הלחם יאלץ את בני ישראל לברוח ולחיות כפליטים בארצות זרות, שם יהיו נתונים לשליטתם ולחסדיהם של עמים אחרים [רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים את המילה לִמְשָׁל לא מלשון שלטון, אלא מלשון משל ושנינה. לפי פירוש זה, החרפה היא הפיכתם של ישראל למושא לגידופים וללעג בפי הגויים [רש"י].
שיאו של הביזיון מתבטא בטענה לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם. חורבנה של נחלת ה' והרעב שיכה בעמו יובילו את אומות העולם לתמוה בלעג מדוע עזב ה' את עמו והותיר אותם חסרי לחם, ובכך יתחלל שמו בעולם [מצודת דוד, מלבי"ם].