יואל, פרק ב׳, פסוק י״ז

קרה לכם פעם שהייתם בצרה גדולה ופשוט רציתם לצעוק ולבקש עזרה ממישהו שאוהב אתכם? בזמן משבר קשה מאוד של רעב, כל העם מתאסף יחד. הכוהנים של ה׳ עומדים בחצר בית המקדש, בדיוק במקום שנקרא בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ. זה לא סתם מקום, אלא המקום הקבוע שבו הם היו רגילים להקריב את הקורבנות. אבל בגלל שאין יבול ואין מה להקריב, הם עומדים באותו מקום ממש ובמקום להביא קורבנות הם פשוט בוכים ומתפללים. בתפילה שלהם הם מבקשים מה׳ חוּסָה, כלומר, תרחם עלינו ותשמור עלינו, כמו שמישהו שומר על דבר שהוא מאוד יקר וחשוב לו. הכוהנים מזכירים לה׳ שתי סיבות שבגללן כדאי לו להציל אותם. קודם כל הם אומרים עַל עַמֶּךָ, כי אנחנו העם שלך ואתה המלך שלנו, ואז הם מוסיפים וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ, כדי לשמור על ארץ ישראל שהיא המקום הקדוש שלך. הכוהנים חוששים מאוד שאם הרעב ימשיך, העם יהיה כל כך חלש עד שיהפוך לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם, שזה אומר שעמים זרים יבואו, ינצחו אותם וישלטו עליהם. אבל הדבר שהכי כואב להם הוא החשש מהשאלה לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם. הם פוחדים שאם העם יסבול, הגויים יצחקו וישאלו איפה ה׳ ולמה הוא עזב את העם שלו. לכן הם מתחננים שה׳ יושיע אותם, כדי שכולם יראו את כוחו ואהבתו.