מחנה הארבה מתקדם ביעילות ובסדר מופתי, כצבא אימתני ומאורגן היטב שאינו עוצר בפני שום מכשול. הפסוק מדייק בתיאור שלבי הפריצה לעיר ומבחין בין שני סוגי תכונות של הלוחמים. תחילה, כְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן – הם מסתערים אל החומה בכוח טבעי ובמהירות כדי להבריח את המגינים שניצבים עליה. המילה יְרֻצוּן נכתבת בכתיב חסר, ללא האות וי"ו, כפי שנשמר בספרים המדויקים (מנחת שי). לאחר מכן, כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה – בדומה לחיילים מיומנים הבקיאים בתכסיסי מלחמה, הם יודעים כיצד לטפס ולכבוש את היעד (מלבי"ם). מבחינה מציאותית, הארבה מסוגל לטפס על חומות בזכות ציפורניו הקשות (ביאור שטיינזלץ).
המשך התיאור מתמקד במשמעת התנועה של המחנה: וְאִישׁ בִּדְרָכָיו יֵלֵכוּן. כל פרט נע במסלולו המיוחד, וכך הם מתפרשים על פני הארץ כולה כמחנה עצום המכסה הכול ואינו צועד באורח מותעה (מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ).
ייחודו של הפסוק טמון בביטוי וְלֹא יְעַבְּטוּן אֹרְחוֹתָם. המילה יְעַבְּטוּן נדירה ואין לה מקבילה זהה במקרא, ולכן נחלקו הפרשנים בביאורה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מעניין של עיקום ועיוות. כלומר, הם אינם סוטים למסלול עקום, אלא שומרים על קו התקדמות ישר (רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ). יש המקבילים מילה זו ל"יעוותון", תוך הסתמכות על דמיון לשפה הערבית (אבן עזרא, רד"ק). גישה אחרת מפרשת שהם אינם מעכבים זה את זה בהליכתם (רד"ק).
לעומת זאת, יש המפרשים את המילה מלשון הלוואה (כמו "העבט תעביטנו"), ומבחינים בין דְרָכָיו שהם המסלולים המרכזיים, לבין אֹרְחוֹתָם שהם שבילים צדדיים. לפי פירוש זה, הלוחמים צועדים בדרך המרכזית, אך שומרים לעצמם גם נתיבים צדדיים לתמרונים עתידיים, ו"אינם משאילים" אותם לאחרים כדי שיוכלו להשתמש בהם בעת הצורך לאגף את האויב (מלבי"ם, רד"ק).